הורים גיבורים: חיי הילדים לפני הכל

בשבוע אחד הצטרפו המקרים זה אל זה, מבוגרים שגוננו בגופם על ילדים: מיכל סלומון הצילה את ילדיה כשהניסה והחביאה אותם בבית בחלמיש. בעלה, אלעד הי"ד, נלחם במחבל, נאבק בו ועיכב אותו מלהמשיך במסע הטבח. אמיר פרישר גוטמן הציל את אחייניתו מטביעה ושילם בחייו שלו.

ועוד מקרה, שנעלם מהעין: אל"מ (מיל') רמי פייג טבע למוות בחוף דור בשבת שעברה כשנזעק להציל את בנו בן ה־13 מטביעה. פייג, בן 50 במותו, היה חתן הפרס לביטחון ישראל עבור חדשנות טכנולוגית, מנכ"ל היי־טק ויזם מצליח. אתמול דווח על הפילוסופית הצרפתייה אן דופומונטל, שניסתה לסייע לשני ילדים שנסחפו בזרם מים חזק בסן־טרופה, ומסרה עבורם את חייה כשהצילה אותם ונסחפה בגלים עוצמתיים שהביאו למותה.

בשבוע אחד, היכרות עם ארבעה מבוגרים שנתנו את חייהם כדי להשאיר ילדים בחיים (מיכל סלומון, תודה לאל, ניצלה בעצמה): האין זה מיצוי תפקידנו כמבוגרים?

בסוגיה האתית המפורסמת במסכת בבא מציעא מתוארים שני אנשים המהלכים במדבר ומעט מים בתרמילם. אם ישתו שניהם - ימותו שניהם בצמא. אם ישתה אחד מהם - יינצל. רבי יוחנן קובע שמוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתת חברו. רבי עקיבא אומר שעדיף שאדם אחד ישתה ויוסיף לחיות, גם אם ימות חברו: חייך קודמים לחיי חברך. נדמה שהכלל הרבי עקיבאי הזה נבלם כשמדובר בילדים. ילד ומבוגר אינם סימטריים ואולי חייו קודמים, בזכות הפוטנציאל.

בחרדת קודש אני מזכירה פה הורים שנלחמו במחבלים, הצילו את ילדיהם והקריבו את חייהם. בחרדת קודש, מכיוון שבוודאי היו עוד שנשמטו ממני. יעקב זאגא נרצח באבני חפץ כשנאבק עם מחבל שניסה להיכנס לחדר הילדים. בבית היו שישה ילדים, שחיים היום בזכות גבורת אביהם. דפנה מאיר החזיקה בידיה את הסכין שננעצה בגופה, מונעת מהמחבל להוציא את הסכין ולרוץ אל ארבעה מילדיה ששהו בקומה אחרת של הבית.

אזכיר גם את ד"ר עומרי ניר שקפץ לתהום כדי לתפוס את בנו עילאי שמעד בנחל צאלים. את זמיר יונה שגונן בגופו על בתו אלונה מפני נהג שאיבד שליטה, נדרס למוות והציל את חייה. את יצחק פרץ מאשקלון שהציל במי הים הסוערים את בנו יוסף־חי, וטבע למוות.

הצלת ילד היא אינסטינקט אנושי, וכשמדובר בשארי בשרך (במקרה של פרישר גוטמן - אחיינית) אין ספקות. אני לא חושבת שההורים הלוחמים הללו חשבו על מותם שלהם. הם בוודאי חשבו על חיי הילדים.

כמה מחרידה היא התזכורת שקיבלנו בשבוע אחד קשה, שבוע של ימי בין המצרים: האחריות שלנו כמבוגרים על ילדינו היא טוטאלית. חודשי הקיץ מועדים לפורענות. גלי הים הסוער או הבריכה השוקטת. נחש מגיח מסלע. נסיעות משפחתיות ארוכות במכונית. טיול בין מצוקים. רכיבה על אופניים. שמש מייבשת. לא אחת אני נוזפת בעצמי על הזנחת הרוח שלהם בחופש הגדול. למה הם רואים יותר מדי טלוויזיה, למה אני עובדת ולא מבלה איתם מספיק. וילון מוסט, ומתבהר: הגנת בשרם וגופם היא המשימה ההורית הראשונה במעלה. האם עינינו מספיק פקוחות?