ישראל וירדן: כולם רצו להתפשר

שלשום הגיעו ירדן וישראל ל"עסקה" הכורכת את פתרונם של שני משברים שונים ביחסי שתי המדינות: את התקרית הקשה בשגרירות ישראל בעמאן, שבה נורה למוות צעיר ירדני ממוצא פלשתיני שתקף מאבטח ישראלי, ואת המשבר במתחם אל־אקצא, שירדן היא בעלת החסות על ניהולו מתוקף הסכם השלום בינה לבין ישראל (1994) ומתוקף הסכם רשמי בינה לבין הרשות הפלשתינית (2013). המתרחש בהר הבית החל להבעיר הן את השטחים והן את ירדן בשבוע האחרון.

את העסקה הזו אפשר לראות לא רק כפתרון מדיני של משבר, אלא גם כמהלך המזכיר את האופן שבו מיושבים סכסוכים בין שבטים מאות בשנים. במסגרת העַטְוַה השבטית הערבית, הקודמת ל"סולחה", מנהלים נציגי המנוח ונציגי התוקף משא ומתן על גובה הפיצוי. המתווכים, בטקס מדוקדק, ידברו על ליבה של משפחת המנוח ויפחיתו את הפיצוי העצום, במנות קצובות, עד לסכום הגיוני שאפשר לשלמו. לעיתים הם יזכירו את שמו של שליט המדינה או נכבד אחר, ויבקשו בשמו את הפחתת הסכום.

לצופה מן הצד נראה הטקס זר ומוזר. על אחת כמה וכמה כאשר המשפט השבטי מתחרה בדין האזרחי ופוטר את התוקף מהעונש הקבוע בחוק. אולם לטקס הזה יש תועלת חברתית ופוליטית אדירה, משום שהוא מונע את יצירתו של מעגל אינסופי של נקמות דם. זאת גם אם לעיתים נכללת בו הגליית משפחת התוקף ממקום מושבה, באופן זמני או קבוע.

סכסוכים על שטחי מחיה ונקמות דם הם חלק מהמשחק האלים בין מדינות שכנות. אולם כללי הטקס של העטוה אינם בדרך כלל חלק מהמשא והמתן על פתרון הסכסוכים הללו. במובן מסוים, מה שאירע השבוע בין ישראל לירדן היה טקס עטוה.

אביו של מוחמד אל־ג'וואודה, הצעיר הירדני ממוצא פלשתיני שנהרג, מוכן היה לקבל את בנו כשאהיד ולסיים כך את הפרשה, אם יוכח שבנו ניסה לדקור את המאבטח הישראלי בשל היותו יהודי. אולם הוא אינו מאמין שבנו פעל ממניעים כאלה ומניח שמדובר בתגרה שהסתבכה. בנסיבות אלה תבע שהמאבטח יועמד לדין ויוצא להורג. בקשתו היא אחת - שהמלך, כנציגו, יזכה בצדק במלואו.

ממשלת ישראל, מצידה, הדגישה כי מדובר בניסיון לרצח על רקע לאומני, מתוך זעם על המתרחש בהר הבית, והזכירה כי המאבטח מוגן מחקירה ומהעמדה לדין במדינה המארחת מתוקף הדין הבינלאומי. ממשלת ירדן הכירה בחסינות הדיפלומטית של המאבטח, אולם סירבה להניח לו לעזוב את השגרירות בהתחשב בתחושות הקשות ברחוב הירדני. ההצהרה הרשמית של משטרת ירדן שילבה בין שתי הגרסאות העובדתיות: בין המאבטח והצעיר, כך נטען, התגלעו חילוקי דברים בעניין אספקת הרהיט והתקנתו, וכתוצאה מהם שלף הצעיר את מברגו וניסה לדקור את המאבטח. כתוצאה מכך שלף המאבטח את נשקו וירה בצעיר למוות.

ה"עטוה" הישראלית־ירדנית קשרה בין שני משברים שונים: הר הבית והתקרית בשגרירות. ישראל ויתרה על מילוי אמנת וינה ככתבה, ונציגים ירדנים תשאלו את המאבטח בנוכחות אנשי השגרירות. בתום התשאול "הוגלו" אנשי השגרירות זמנית חזרה לישראל. משפחת ההרוג הסכימה, מתוך כבוד למלך ולאל־אקצא, להוריד את סכום הפיצוי לכדי הסרת המגנומטרים מהמתחם המקודש והרגעת הרוחות בהר הבית, בשטחים ובירדן.

ישראל פעלה כשחקן ערבי. הפעם עלה הדבר בידה. אולם המשבר הבא בהר הבית/אל־אקצא עומד אחר כותלנו, מציץ מן החרכים. ישראל לא תוכל לנהל את אחד המתחמים הרגישים ביותר בעולם והמקודשים ביותר למוסלמים בשיתוף פעולה עם ירדן, מצרים, סעודיה או ארדואן בלבד. היא תהיה חייבת להכיר בלגיטימציה של הפלשתינים להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות במתחם, משום שהפלשתינים (והאסלאמיסטים בתוכם) הם אלה שמחזיקים בגפרור. ירדן לא תוכל להציל אותנו שוב ושוב. כוחה בשטח מוגבל, והוא הולך ומצטמצם.

הכותב הוא מומחה לירדן, המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית ומלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית