מפחדים להחליט

בואו נחזור לרגע שלוש שנים אחורה, אל שעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון שבו איתרע מזלו של גלעד שליט להיחטף ולא להיהרג. איתרע מזלו אמרנו ולא בטעות, כי לו נהרג היה גלעד לפחות מגיע הביתה ולא נשכח כבר שלוש שנים על ידי מדינה שמדברת הרבה ומקיימת מעט.

באותו יום, ובאלה שבאו אחריו, הבהיר ראש הממשלה אהוד אולמרט כי לא ייכנע לטרור ולא ישחרר מחבלים תמורת שליט. אין ספק: גבר-גבר. שר הביטחון שלו, עמיר פרץ, וגם הרמטכ"ל חלוץ וראש השב"כ דיסקין תמכו בעמדה הזאת, שכמובן נכשלה בגדול.

אז, בימים הראשונים, אפשר היה לסגור עסקה מהר ובזול, אבל אנחנו גברים - וגברים לא נכנעים. ומכיוון שהיה ברור שננצח, לא היה שום צורך להתעכב על זוטות כמו איסוף מדוקדק של מודיעין על החוטפים או איפה גלעד מוחזק. כן, עיניכם קוראות נכון: עבר הרבה מאוד זמן עד שחייל חטוף - חייל חטוף חי! - זכה לקשב המתאים. איכשהו, למערכת הביטחון היו עניינים בוערים יותר על הפרק.

וגם כשזה סוף סוף קרה, באיחור ניכר, התוצאות היו דלות להחריד. עד היום המודיעין הישראלי לא יודע לומר היכן גלעד מוחזק. חוזר שנית: לא יודע. חייל ישראלי נמצא כמה קילומטרים מהגבול, ואנחנו - עם כל הסוכנים, ההאזנות והתצפיות - אין לנו מושג ירוק איפה הוא נמצא.

וכשאין מושג אין מבצע, וכשאין מבצע מתחילים לדבר, וכשמתחילים לדבר מגמישים עמדות. זאת הדינמיקה של החיים. את מה שיכולנו לקבל בזול אז, באותו יום ראשון בבוקר, נוכל לקבל עכשיו רק במחיר יקר פי 1,000 או לא לקבל בכלל. אבל אצלנו מפחדים; מפחדים להגיד שהמחיר יקר מדי ולהפקיר את גלעד, או להפך: לשלם ולהחזיר אותו הביתה.

כבר שלוש שנים שאנחנו מפחדים. מסתתרים מאחורי התירוץ העלוב "לא ניתן לגלות את כל שנעשה מאחורי הקלעים" - ומפחדים. אולמרט פחד להכריע, ועכשיו תורו של נתניהו לפחד. וכשאנחנו מפחדים כל כך, יכול גלעד להיות שקט שגם שנתו הרביעית בשבי תגיע. אלא אם יימצא אמיץ אחד בסדום שיעז לקבל את ההחלטה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו