קשה לחיות בירושלים. המשפט הזה, המלווה באנחה לבבית, כנראה נישא על שפתיים של תושבי העיר כבר אלפי שנים. כל עשור מביא עימו קרב אחר, מחלוקת שאין להתפשר עליה. בשבועות האחרונים החל עידן חדש - קרבות על חניה. לכאורה, כמובן, קרבות על חניה. במציאות, מדובר במיעוט בתוך המחנה החרדי, מיעוט חשוך המתנגד שחניונים מסוימים בעיר יהיו פתוחים בשבת לרווחת מחלליה ומבקריה. הרשו לי לציין שאני כותבת את הדברים דווקא כמי שלא נמנית עם המתניידים בשבת קודש. אני יותר בקטע של קידוש ועיתון. אבל השמים עדי כי איאבק על זכותם של חילונים ודתיים לחיות בנורמליות מסוימת בעיר הפסיכית הזאת. מה דורשים החרדים? הסאב טקסט של הדרישה מעניינת גם תגובת המשטרה, המעדיפה להימנע, באופן עקרוני, מהתמודדות עם סכנות. או יותר נכון - מסכנות פוליטיות. מאותה סיבה שלא הורסים בתים בלתי חוקיים של ערבים בירושלים, כך ממליצה משטרת ישראל לראש העיר לא לפתוח את החניונים בשבת כי זה יגרור מהומות. ב-א-מ-ת-! לא הייתי מאמינה. בואו נבהיר אחת ולתמיד: תפקיד המשטרה הוא לשמור על הסדר ולאכוף את החוק. שאם לא כן זה לא "שלטון חוק", זו אנרכיה. פעם היה לי שכן חרדי. היום אני שכנה שלו. יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני מיעוט. השכונה שלי שינתה את פניה. שכונה אחר שכונה בירושלים מתחרדת. אף שיש לנו ראש עיר חילוני, יש תחושה שהחילונים הם מיעוט. לאחרונה קמה קבוצת סטודנטים שהתאגדה על מנת למנוע בריחת חילונים מהשכונה וכדי להעניק לחילונים תחושה שיש עוד אנשים כמותם, עדיין. חשוב שראש העיר יידע כי החילונים מצדיעים לו על האומץ, על החזון. למען ירושלים הבנויה והשפויה, אל תתקפל.
לאי פתיחת החניונים הוא אי נסיעה בשבת בירושלים. למה? מי ש-מכם לקבוע מה טוב עבור האחר? אולי דווקא לנסוע לכותל בשבת עם הילדים זאת דרך טובה להתחבר ליהדות? אולי כשחילוני בוחר לחזק את הקשר עם בירת הנצח של העם היהודי ביום שבת, זה לאו דווקא הדבר הנורא בעולם? האם הסטטוס קוו שבו מנפנף יהודה משי זהב קובע שירושלים היא עיר דתית-חרדית, ושאסור לנסוע בה? מובן שלא.
