באמצע שנת 2000, בשל כיכובה של ישראל ברשימה השחורה של מדינות יעד ומעבר בסחר בנשים לצרכי זנות - שאינן מטפלות בתופעה - תוקן חוק העונשין בשעה טובה ונוספה לו עבירה, מן החמורות בקודקס. מדובר בעבירה של איסור סחר בנשים ובבני אדם בכלל וכן בכפייה, ולצידה ענישה חמורה של 16 שנות מאסר. הרבה מילים יפות נשפכו אז על התופעה הכעורה והבזויה הזו. כמעט שנה חלפה בטרם טופל התיק הראשון בחרפה הזו. מאז שהושם על כך דגש טיפולי, עשרות תיקים התגלגלו לפתחו של ביהמ"ש. במשך שנים ובאופן סדרתי הסתיימו מרבית התיקים הללו בעסקאות טיעון. במשך כל השנים הללו הענישה היתה בהתאם: רדודה וחפה מכל פרופורציה למידת העונש המרבי הנקובה בחוק, ועמדה על ממוצע של שנתיים מאסר ובהחמרה בדוחק - חמש שנים. התסכול היה עצום ועודד בעקיפין את המשך התופעה, עד לעת שבה הפנימו המערכות האמונות כי גם בזירה הבינלאומית פנינו כפני הכלב. בתוך כך טיפס רף הענישה, ובצדק, במעלה הסקאלה לעשר שנות מאסר בפועל והלאה. באחריות אני יכול לומר שהאפקט הטיפולי וההרתעתי מאותה עת היה כביר, וצימצם באופן מובהק את היקפי התופעה האיומה הזו. למה אני נדרש לכך? כי קוד הפעולה הזה של "כוחותינו" חזר על עצמו עד להדאיג - גם בטיפול בקבוצות הפשע המאורגן. מה שכן, נבצר מבינתי להבין מדוע תהליך ההפנמה של מציאות חיינו העבריינית לוקח זמן כה רב. חוק המאבק בארגוני פשיעה, שנחקק ביולי 2003, אמור היה לשמש כלי מרכזי ודרמטי במאבק בארגוני הפשע, שזכו להכרה מאוחרת מדי ככאלה. הוא עורר חשש, בעיקר בשל דרכי ההוכחה שיידרשו וגם שחלילה ייעשה בו שימוש גורף היכן שלא נחוץ. פורמלית, לשם הדוגמה, ההתארגנות והשיטתיות של חבורת דודו טופז הולמת את דרישות החוק כביכול, אבל כמובן שלא לכך הוא נועד. שש שנים תמימות, עתירות עסקאות טיעון וענישה צמחונית, מנעו התמודדות של אמת - כפי שחזינו בה בפרשת ארגון הפשע בראשות אבוטבול וחבר מרעיו, בניהול משפט עד תום ובהרשעה כמעט תקדימית בעבירות מכוח החוק הזה עצמו. גם אם הענישה רחוקה מהפוטנציאל הגלום בחוק, אין ספק שזו רוח גבית ראויה ואבן דרך למאבק הסיזיפי הזה.
