אומר מיד: אני לא מומחה לפוליטיקה איראנית, וכמו כולם מצאתי את עצמי מתבונן בהשתאות באירועי הימים האחרונים בטהרן. האומץ הבלתי נתפס כמעט של המפגינים, כמיהתם לשינוי, נכונותם ללכת עד הקצה - כל אלה הובילו אותי, את כולנו, להרגיש שאנחנו חוזים במשהו בלתי נתפס וכמעט בלתי הגיוני. יכול להיות שזה באמת המקרה שבו הבלתי אפשרי מתרחש לנגד עינינו, אבל יכול להיות שלא ראינו, לא ידענו, לא הבנו את שהיה כתוב על הקיר. במילים אחרות, אפשר שכל הגורמים שהזינו אותנו במידע פשוט דיברו על סמך אמונות ודעות שבינן לבין המציאות הפנים-איראנית אין ולא היה קשר ממשי. אחרת, איך נסביר את הערכות המודיעין מלפני שבועיים שלפיהן הרפורמיסטים עתידים לנצח בבחירות? ומה נאמר על דברי המומחים מלפני שבוע שלפיהם המהומות ידוכאו "בתוך ימים"? ואם נלך לרגע לזירה קרובה אלינו יותר, אל לבנון, אז מה נגיד על ניבוי ניצחון חיזבאללה שלא התממש בקלפי- התשובה (המצערת) פשוטה מאוד. למודיעין אין מושג במגמות חברתיות, פוליטיות, עממיות. הוא טוב באיתור מתקני גרעין (וגם בזה הוא לא תמיד מגיע בתוכו לתמימות דעים), הוא מצוין בספירת טנקים, הוא אלוף בהכנת מטרות ליום פקודה. אבל המודיעין הזה לא יודע לנבא מה יקרה, וכשהוא מנסה לעשות את זה התוצאה היא בדרך כלל כישלון, לעיתים כישלון שמכניס את כולנו לתסבוכת גדולה (חמאס מנצח בבחירות ברשות הפלשתינית, זוכרים-). אז נכון שאנחנו לא לבד בסיפור הזה - המודיעין האמריקני נכשל אף הוא והביך את נשיאו - אבל צריך להודות ביושר שאין לנו שמץ של מושג מה יקרה באיראן מחר בבוקר ולמה אנחנו צריכים להתכונן. הרצון הבסיסי להפי-אנד מובן לגמרי; איראן היא באמת אם (כמעט) כל חטאת במזרח התיכון, ובלעדיה - או בלעדיה במתכונתה הנוכחית - דברים ישתנו מקצה לקצה. הגרעין, הטרור, הנפט, הם הדוגמאות המיידיות, אבל לא רק: גם אנחנו נידרש להתמודדות אמיתית וכנה עם הבעיות המיידיות, ללא הנימוק-תירוץ הקבוע של האיום הקיומי מטהרן. אז נכון שמאיר דגן קיבל אתמול שנה שמינית במוסד כדי לסכל את הגרעין, אבל כולנו היינו מעדיפים שבמקום זה הוא יקים מחדש את השלוחה בטהרן. האם זה אפשרי? כרגע - כך טוען המודיעין - הסיכוי לכך אפסי. אלא אם המודיעין שוב טועה, ודומני שזה המקרה הנדיר שבו כולנו, אפילו אנשי המודיעין, מייחלים לטעות.
