היסוס מול מדורת העימות הדתי יגביה את הלהבות

כמו במאורעות תרפ"ט שהביאו לרצח 133 יהודים, וכמו באירוע היחיד בהר הבית שאותו ניתן באמת לכנות "חסר תקדים" - 17 הרוגים פלשתינים בהר באוקטובר 1990 - וגם כמו בראש השנה של שנת 2000 (ראשית האינתיפאדה השנייה) - הר הבית הוא המקום שבו הפלשתינים בוחרים פעם אחר פעם להדליק את המדורה שלהם, מדורת העימות הדתי עם העם היהודי.

מאז הקמתה, מדינת ישראל מנסה להימנע ולהתחמק ולעקוף את העימות הבין־דתי, אבל המוסלמים תמיד שבים אליו. זו מדורת השבט שלהם, מדורת השבט הערבי־מוסלמי. ה"דבק" החם שמלכד אותם. "מתונים" כמו מצרים ואבו מאזן, וקיצוניים מוצהרים כמו חמאס והפלג הצפוני - כולם משלבים ידיים סביב המדורה הזאת ומלבים את השנאה באמצעות עלילת הדם השקרית: "אל־אקצא בסכנה", תעודת הכשרות האולטימטיבית של כל מנהיג מוסלמי בעיני עמו וסביבתו. וכשהמדורה פורצת, קשה לכבות אותה.

לא צריך לחפש סיבות מתחת לאדמה לבעירה שפושטת עתה בירושלים וברחבי יהודה ושומרון. המגנומטרים הם רק תירוץ. שורש הסכסוך הוא דתי: הר הבית. האסלאם אינו מוכן לקבל אותנו כאן אלא כדת חסות משועבדת. לא כריבון. המעגלים שאליהם האש מתרחבת הם קבועים. תחילה הר הבית ואחר כך העיר העתיקה, מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, ערביי ישראל והמזרח התיכון כולו. אין כאן תקדים, ולא שמץ תקדים. היינו בסרט הזה כבר עשרות פעמים. יצאנו ממנו ונצא גם מזה. "אל תירא ישראל". יתכן שמזומן לנו סיבוב נוסף של מאבק ואולי אף לחימה, אבל כל ויתור לטרור ולהסתה רק יוליד עוד טרור ועוד הסתה. הטרור מריח חולשה, מסניף אותה ומתחזק ומתעצם ממנה.

לעומת זאת, כשישראל נלחמת בטרור ובמסיתים ללא פשרות, ללא הנחות, וללא עסקאות; כאשר היא אינה משלימה עם עימות ב"עצימות נמוכה" ואינה מכילה טרור; כאשר המטרה המוצהרת היא ניצחון - היא משיגה את מטרותיה. היסוס, התנצלות, מצמוץ, גמגום ומו"מ עם הטרור ועם מי שמעניק לו חסות - רק יגביהו את הלהבות. מי שלא למד את הלקח הזה, ילמד אותו הפעם.

כשהפלשתינים כפו מלחמה על שלטונות המנדט בתקופת המרד הערבי הגדול, הבריטים פשטו על הר הבית, סגרו אותו לשלשה חודשים והחרימו אמל"ח רב שהוסתר שם. עכשיו אנחנו בעלי הבית בירושלים, הבירה הנצחית של העם היהודי. עד שהפלשתינים לא המציאו ופיברקו ושיכתבו וכתבו מחדש את "הפייק־היסטורי" שלהם, היא לא הייתה בירה לאף אומה חוץ מאשר ליהודים. אל קודס, כינויה של ירושלים בפי המוסלמים, בא מהמלים העבריות "עיר הקודש". כינויה "בית אל מקדיס", נגזר מ"קרתא דקודשה", ואפילו כינויה "צהיון" בפי המוסלמים בימים עברו הוא על על שם ציון המקראית.

בהר הבית צריכים אמנם להיות זהירים וחכמים, אבל גם לדבר על הזכות והצדק שלנו. זהירות וחוכמה בלבד, לא יספיקו כדי לכבות את המדורה הזאת.