עיתוני הימים האחרונים הכילו כותרות כמו "צה"ל בהלם וצמרת צה"ל בטלטלה". זאת לאחר היוודע גזר הדין שהשית בית הדין הצבאי המיוחד על תת-אלוף משה תמיר ושכלל אף הורדה בדרגה. ההלם ותחושת הטלטלה לא נבעו מן המעשים שבהם הורשע תמיר, על פי הודאתו, אלא מחומרת הענישה. בעקבות כותרות אלו קשה לדעת מי בדיוק בצה"ל מצוי בהלם או מי עבר את חוויית הטלטלה הרגשית. אני מעדיף את הגרסה שלפיה מדובר בצמרת צה"ל בלבד, שכן העיתונות אינה מתקשרת בנושאים מסוג זה עם נושאי דרגות ברמת סמל או קציני משנה. אבל לא מדובר רק בבכירי הצבא. מאז פרסום גזר הדין צצו פרשנים רבים אשר הסבירו כי העונש חסר כל פרופורציה וכי עלינו לזכור כי קצינים מסוגו של צ'יקו תמיר חשובים ביותר להמשך השמירה על ביטחון ישראל. לאור זאת, שאלותיי לכל המזועזעים מן העונש הן: האינכם מבינים כי בעצם תגובתכם אתם פוגעים בעקרון השוויון בפני החוק? האם הייתם מזדעזעים באותה מידה אם בגין אותו מעשה היה בית הדין מחליט להוריד רב-סמל לדרגת סמל? האם אתם באמת סבורים כי בית הדין הצבאי אמור לגזור ענישה על פי מבחן דרגתו של הנאשם, או בהתאם לשיעור תרומתו לצה"ל- האם ככל שדרגתו של הנאשם גבוהה יותר, הענישה כלפיו אמורה להיות קלה יותר? האם אין לנו בצה"ל ובתורת המשפט הישראלית ערכי יסוד המחייבים אותנו אולי לנהוג להפך, כלומר ככל שהדרגה גבוהה יותר, רמת האחריות האישית אף היא גבוהה יותר- הבה נבחן לרגע את חומרת העבירה שביצע תמיר, שכן גם לה יש רלוונטיות לחומרת הענישה. תת-אלוף משה תמיר מרשה לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון של צה"ל, בלא שיהיה לו רישיון נהיגה. הבן נוהג, פוגע ברכב אחר וגורם לתאונה. לאחר מכן בוחר תת-אלוף תמיר לציין בטופס התאונה הצבאי מידע כוזב וטוען כי מי שנהג בטרקטורון בעת התאונה היה נהגו האישי. יש כאן, למעשה, שלוש עבירות: הראשונה, מתן הרשאה לבנו לנהוג ברכב צבאי ללא רישיון; השנייה, שימוש פסול ברכוש הצבא; והשלישית, דיווח כוזב ושקרי לרשויות צה"ל. כמי ששם דגש על בעיית תאונות הדרכים בישראל, ברצוני להתמקד בעבירה הראשונה בלבד - אף שידע כי לבנו אין רישיון נהיגה הוא איפשר לו לנהוג. עבירה זו משמעותה פעולה המסכנת את חיי הזולת במודע. אמנם התוצאה היתה "רק" פגיעה ברכוש, אולם בית המשפט כבר אמר כי "המציאות רחוקה מתוצאה הרת אסון רק כמלוא הנימה". האמת היא שהתוצאה אינה משנה דבר. מסירת הטרקטורון לידיו של ילד בן 14 חסר רישיון נהיגה מהווה ללא כל צל של ספק סיכון חיי הזולת במודע, והדבר חמור במיוחד על רקע ריבוי תאונת הדרכים בארץ. זה יכול להיגמר בנזק קל לרכוש, אך זה יכול גם להיגמר בהרג קטלני של בני אדם חפים מפשע. עצם העובדה שאדם מרשה לעצמו ברגע של חולשה לעשות מעשה המסכן את חיי הזולת היא שקובעת את חומרת המעשה. אני מסכים עם בית הדין הצבאי המיוחד כי אכן היתה כאן גם פגיעה חמורה בערכי האמינות, אולם צריך לשים את הדגש על סיכון חיי הזולת. השמירה על החיים היא ערך עליון, אפילו אם הקורבן אינו מקרב משפחתנו או מקרב חוג ידידינו. מי שמסכן את חיי הזולת פוגע ישירות בערך זה. הגיעה העת שגם צמרת הפרקליטות וגם צמרת בית המשפט העליון יפנימו זאת, ולא ימהרו להתגפף באהדה עם פרקליט שקיפד ברשלנות חיי אדם, אפילו הוא פרקליט בכיר. הגיעה גם השעה שצמרת צה"ל תבין זאת, גם אם מי שסיכן את חיי הזולת הוא קצין בכיר בצה"ל עם הרבה מאוד זכויות.
