התגובה הישראלית האינסטינקטיבית לבחירתו המחודשת של מחמוד אחמדינג'אד היתה צפויה: אזהרות כלפי חוץ, חיוכים כלפי פנים. האזהרות ברורות. אחמדינג'אד לא מסתתר מאחורי שום מסכה. הוא לא מיסטר נייס גאי בחוץ, הוא לא משתמש בשפה דיפלומטית, הוא אומר את מה שהוא חושב וחושב את מה שהוא אומר. ומי שאומר שלא היתה שואה ושישראל לא צריכה להתקיים גם מתכוון לכך. החיוכים דורשים הסבר קצר. במשך שנים חשבו בישראל שאחמדינג'אד הוא אסון, אבל באחרונה השתנתה הגישה ומקבלי ההחלטות אימצו גישה שלפיה הוא "מתנה". למה? כי נשיא מתון היה מדבר במתק שפתיים, העולם היה מתפתה להאמין ונזהר מעימותים, ומאחורי הקלעים היתה איראן ממשיכה בדהרה נטולת סנקציות אל הגרעין. מהבחינה הזאת, דווקא אחמדינג'אד - שפיו וליבו שווים - מסמל את הסכנה ומדרבן את העולם לפעול. אפשר להבין מכאן שתוצאות הבחירות אתמול היו טובות לישראל. לכאורה כן, אבל זה מותנה ב"אם" אחד משמעותי מאוד ובאזהרה חמורה לא פחות. ה"אם" הוא שהתוצאות טובות רק אם ארה"ב תשחק את המשחק "שלנו", כלומר תראה את הסכנה כמותנו ותעמוד בדיבורה שדיאלוג עם איראן יכול להתקיים רק עד סוף השנה הנוכחית, ואחר כך - אם תוכנית הגרעין לא תיעצר - יגיע זמן הסנקציות ובהמשך גם אפשרות לתקיפה. בחירתו מחדש של אחמדינג'אד בהחלט מגדילה את הסיכויים לתקיפה - משום שהיא מקטינה את הסיכויים לכניעה איראנית לתכתיב מערבי. ועדיין, יש משקל רב לאיך ננהג ומה נאמר ובעיקר מה נעשה, לא רק מול איראן אלא גם בזירות לבנון וסוריה, ובעיקר בזו הפלשתינית. וכאן מגיעה האזהרה: איראן הבהירה אתמול שהיא ממשיכה לדהור לגרעין. אם נכונות הערכות המודיעין שלפיהן השנה הקרובה תהיה מכרעת, יידרשו כ-ו-ל-ם אצלנו לגלות אחריות ואחדות נדירה. זה נכון אם נתקוף ואם לא, אבל בשני התסריטים לישראל נחושה שמתקטננת פחות על מאחזים ועל חניונים ונלחמת פחות על אגו פוליטי - לישראל כזו יש סיכוי טוב יותר להתמודד עם מה שמוגדר כאן כאיום הגדול ביותר מאז הקמת המדינה.
