הברית שצריך לחדש | ישראל היום

הברית שצריך לחדש

אם אנו רוצים בשותפות אמת של בדואים, צ'רקסים, נוצרים ומוסלמים, עלינו להקדיש לדרוזים את עיטור הכבוד הגבוה ביותר • כל נפגע מכוחות הביטחון הוא "הבן של כולנו" - אך המיעוטים המשרתים עימנו יותר מכולם

אחי הדרוזי, כבר שבוע אני רוצה לצעוק, שהאבל שלכם הוא האבל שלנו. הברית בינינו - מיעוט רדוף אחד מגיש קביים למיעוט רדוף אחר - קיבלה ביום שישי שעבר עוד חתימת דם, הפעם פיגוע מתוך הלב הרוחני שלנו שבו הוצבו האיל סתאווי וכמיל שנאן כמגיני החומה. מזמן לא ראיתי את הישראלים כולם אבלים כל כך. 

אינכם "ידידי מדינת ישראל" כי אם אזרחים, אבל אתם ידידי העם היהודי. העובדה שבחרתם לקשור את גורלכם בגורלנו ראויה להצדעה, ממושכת יותר מההצדעה הרגילה לכוחות הביטחון; אתם לא הייתם חייבים. הרי מי שפגעו בהאיל ובכמיל היו גם הם אזרחים. שני הלוחמים נפלו בקרב על הגנת המדינה מול שלושה אזרחים אחרים הרוצים בחיסולה. 

 

•••

"בכפר ירוק במורדות הכרמל/ נולד בן נאמן למדינת ישראל/ למד בבית הספר, בנים לחוד/ שתי שעות מוחמד ושלוש שעות ציונות/ דהר קדימה עם הרוח שנשבה,/ בגיל שמונה־עשרה התגייס לצבא/ דווקא לסיירת ואחר כך קורס קצינים/ מפקדיו התגאו בו וחילקו לו ציונים/ ואמרו: נו, עם הדובון ועם העוזי/ מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?

"בקריית שמונה, מול אש ורוצחים/ הוא רץ ראשון ושלף אקדחים/ וראשון נפל במעלה המדרגות/ פצוע קשה ורגליו משותקות/ ואלה שפינו אותו כבר הודיעו בחדשות:/ עם הדם שנשפך על הדובון והעוזי/ מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?"

ל"בלדה לדרוזי" שכתב יהונתן גפן יש בית נוסף, ובו מחאה קשה יותר, אבל הבתים הראשונים שהבאתי כאן מדייקים: מדינת ישראל עיוורת לעיתים לתרומת הדרוזים וקהת רגשי תודה להקרבתם למעננו. מצב התשתיות בכפרים הוא דוגמה לעיוות כזה. 

הדרוזים הצטרפו כמשרתי חובה בצה"ל כמה שנים אחרי הקמת המדינה, כשהוכרו כעדה דתית (ישראל היא המדינה היחידה שהכירה בהם) אבל הכתף שלהם תחת האלונקה אינה רק ביטוי של הכרת הטוב: עוד לפני החלת חוק שירות חובה בצה"ל על הדרוזים הם שירתו בצה"ל על בסיס התנדבותי, בברית מרתקת שנקשרה מראשית היישוב היהודי בארץ - כולל התנכלויות שספגו מצד ערבים כבר ב־38'. 

כ־400 חיילי צה"ל דרוזים מונצחים בבית יד לבנים בדליית אל־כרמל, לא כולל האזרחים שנרצחו בפיגועי טרור. שיעור הנופלים הדרוזים במערכות ישראל גבוה מאוד ביחס לשיעורם באוכלוסייה. רבים מהם חירפו נפשם בגבורה עילאית וזכו לעיטורים ולצל"שים. 

בשנת 72' דרש נביה מרעי, אז מדריך בצופים מהכפר הדרוזי חורפיש, שיאפשרו לו להתגייס לצנחנים ולא ליחידת המיעוטים שהיתה קיימת אז. הוא הצליח, והיה לאלוף משנה בצה"ל וסגן מפקד אוגדת עזה. ביוזמתו הוחלף שמו של גדוד חרב, שנקרא עד אז יחידת המיעוטים: מרעי טען (וצדק) שהחלפת השם תגרום להעלאת המוטיבציה בקרב בני המיעוטים להתגייס לצה"ל. 

כשפרצו עימותי מנהרת הכותל ב־96' נפגש מרעי עם קצינים פלשתינים בעזה והבטיח להם רגיעה מצד ישראל. לאחר מכן מיהר אל חייליו, שהותקפו באש פלשתינית באזור מעבר רפיח. כדורים של האש הזאת השיגו גם אותו והוא נהרג במקום. 

מדחת יוסף, תלמיד תיכון מצטיין שחלם על לימודי רפואה, התגייס למג"ב בעקבות אביו ששירת במג"ב 28 שנים. בשנת 2000 לחם בשכם על הגנת קבר יוסף, אב יהודי קדמון ששמו כשם משפחתו של מדחת. הלחימה בהגנה על מתחם הקבר היתה עיקשת. צלף פלשתיני, דובר ערבית כמו מדחת עצמו, שלח כדור מדויק אל צווארו ופצע אותו אנושות.

הפיקוד הצבאי לא שלח כוחות נוספים לחילוץ כי הדרגים הבכירים העדיפו לסמוך על שיתוף הפעולה עם הכוחות הפלשתיניים. אפשר היה להציל את חייו האוזלים אבל במשך ארבע שעות ארוכות דימם מדחת למוות, כשחבריו חסרי אמצעים לטפל בו בשטח ובמקביל מנהלים לחימה. 17 שנים אחרי, טרם עלו קברניטי מערכת הביטחון לקברו, לבקש ממנו מחילה. 

בפיגוע הגרזנים בבית הכנסת בהר נוף נטבחו באכזריות חמישה מתפללים יהודים. בעוד המתפללים כולם נתונים עדיין בסכנת חיים, חתרו למגע שני שוטרי תנועה וניהלו קרב הרואי. השוטר הדרוזי זידאן סייף נאבק עם המחבלים עד שנפל אל מותו בקרב היריות. אלמנתו רינאל נמצאת בקשר עם האלמנות האחרות של הרוגי בית הכנסת, נשים חרדיות. דמים בדמים נגעו. 

 

•••

26 אלף חסידי אומות עולם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בחושך השואה. כ־130 חסידי אומות עולם דוברי ערבית חיים בתוכנו היום.

בבתי כנסת רבים, אשכנזיים וספרדיים, נהגו בשבת שעברה כפסיקת הרב עובדיה יוסף שכתב כי "חייל דרוזי שעמד על משמרתו להגן על ישראל מפני אויב ונהרג בידי הישמעאלים... נכון לומר עליו השכבה בבית הכנסת לעילוי נשמתו, כנהוג על חסידי אומות העולם", והזכירו את הלוחמים שנפלו על הגנת הר הבית.

שותפות הגורל קשרה אותנו, שני מיעוטים לאומיים (הדרוזים מרדו בקולוניאליזם הצרפתי, היהודים בבריטי). המקום המדמם שבו אנו חיים ריצף את השותפות במַצֵּבוֹת צבאיות. אבל הברית עשויה גם מאבנים של חיים ושגשוג - בית הספר בבית ג'אן הוא הראשון בארץ בציוני הבגרות למשל. הצד הכואב של הברית הוא המחיר. 

ראויות סוכות האבלים שהוקמו בחורפיש ובמראר להימתח מדן ועד אילת. כל נפגע מקרב כוחות הביטחון הוא "הבן של כולנו" - אך המיעוטים המשרתים עימנו יותר מכולם. חובה עלינו לספר בגדולת חסידי אומות העולם הללו, לטפח את כפריהם ותלמידיהם המצוינים, ללמד את ילדינו לומר להם תודה, כדי שייוודע בעמים ובעולם: מי שכורת ברית עימנו, מובטחים לו הוקרה וגמול.

אומות העולם נתנו לנו מדינה על דעת זה שתהיה דמוקרטית ומוסרית כלפי מיעוטים. החובה שלנו כלפיהם היא גם החובה שלנו כלפי עצמנו.

המצפון והמוסר מחייבים להיות נדיבים עימם כפי שהם נדיבים עימנו בדברים שאין להם שיעור, וגם ראיית העולם המעשית מחייבת זאת: אם אנו חפצים בשותפות אמת של אזרחים בדואים, צ'רקסים, נוצרים ומוסלמים, לקשור דמיהם בדמינו בחיים משותפים על האדמה הזאת, עלינו להקדיש לדרוזים את העיטור העליון ביותר של חסידות. בדיבור ובמעשה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר