דודו טופז הנזכר לרע כתב מחזה על משה רבנו ולא ליהק את עצמו לתפקיד גדול הנביאים. לעצמו ייעד את תפקיד האלוהים במחזה. אולי מפני שלא הכיר את ברק אובאמה הנזכר בימים אלה דווקא לטוב. כבר נאמר עליו כי אין מרצה ומטיף וסוחף המונים ונואם כיכרות כמותו, אבל מי שצפה בו בצאתו למסע המדיני לכבוש את לב המוסלמים בעולם לא יכול היה להימנע מהתחושה כי יש לעולם בעיית אגו מנופח קשה המתמקדת בנשיא האמריקני. הוא חותר לעולם של "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ציטוט מישעיהו ולא מן הקוראן), חולם על קידמה ואוריינות ונאורות, ואין קל מאשר להצטרף לחזון ולנבואה הממלאת את הלב. רק שהאנושות חרושת קמטים של ניסיון ומה יהיה עליו כשחזיונו יתנפץ אל סלע המציאות- אין ספק שישראל תכבד את התחייבויותיה ותפסיק את הבנייה בהתנחלויות במקומות שבהם הוסכם על כך עם ממשלים אמריקניים. גם תכבד את מפת הדרכים, שבסיומה מבצבצת פלשתין כלשהי. בנימין נתניהו אינו צריך להירתע מן הניסיון לשלב זרועות עם אובאמה בתנאי שהדבר אינו מלווה במתן מטעם ישראל שאין חזרה ממנו. גם האמריקנים יגלו כי אין הנהגה פלשתינית המוכנה להכיר ב"שתי מדינות לשני עמים", ואם כן - אז ייערך חשבון נפש חדש בישראל. מה שעומד על הפרק בנאום קהיר הוא פרק המשא. בניגוד לאובאמה, זכות קיומה של ישראל נשענת גם על השואה, אבל בשום אופן לא רק עליה. לא במקרה הדגיש דוד בן-גוריון כי הקושאן היהודי על הארץ נכתב בתנ"ך, ומנחם בגין חזר וקבע כי היהודים מתגוררים בה "בכוח הזכות, ולא בזכות הכוח". אובאמה התעלם מכך. הוא גם לא הזכיר כי ערביי הארץ המיטו על עצמם את "הנכבה". בהציגו את השואה והנכבה ודיכוי השחורים כמשולש שווה שוקיים גרם עוול לאמת ההיסטורית. אפשר להבין לליבו, שבצאתו לכבוש את לב המוסלמים הפריז במספרם בקרב חתני פרס נובל לדורותיהם (לפי זה מה היה אומר על חתני הפרס היהודים אילו נאם בירושלים-). גם שהצניע את הטרור האיסלאמי עד כדי סף-מחילה על הפיגוע בלב ניו יורק ב-2001. אבל לחישתו הביקורתית הרפויה כלפי מיזם הגרעין האיראני בהשוואה להתבטאות הבוטה נגד צפון קוריאה מצריכה דאגה זהירה, מכובדת אך חמורת סבר מירושלים. בעוד חודש, בהציעו את תוכניתו לשלום אזורי שבו תופס הסכסוך הישראלי-פלשתיני רק פרק מרכזי אחד, ניתן יהיה להבין מה הלקחים שהפיק גם הוא ממהלך הפתיחה שלו לעבר האיסלאם.
