תקראו לאמא שלי סנובית שמאלנית אשכנזייה (ולא תטעו באף סעיף), אבל האישה יודעת נאמנות מהי. כבר 25 שנה שהיא מנויה ל"הארץ", ומעולם לא ראתה שום טעם בקריאת עיתון יומי אחר. והנה, כמה ימים אחרי התפוצצות פרשת דודו טופז יצאה אמי למכולת וחזרה עם ערימה של עיתונים אחרים, כאלה עם כותרות גדולות והרבה תמונות צבעוניות. לקוחה ותיקה עברה למתחרה כי מקור החדשות היומי שלה לא נתן לה מספיק מהדבר שהכי עניין אותה. קשה לטעון שהסיפור לא קיבל חשיפה ראויה, ובכל זאת: כלי התקשורת שמייחסים לעצמם "מכובדות" ו"רצינות" כאילו התביישו לתת לפרשייה הזאת את הבמה המרכזית לאורך זמן. אחרי שהפרטים הבסיסיים נחשפו, הסיקור ירד לתחתית עמוד השער, ומשם עבר לעמודים הפנימיים. גם באתרי האינטרנט שרואים עצמם כמי שמשרתים קהל קוראים מתוחכם היה צריך לגלגל מטה ומטה את העכבר כדי למצוא עדכונים נוספים מהחקירה. ואני שואל: את מי מעניין ברק אובאמה? עיזבו אותי ממחירי הנפט ומהיוזמות של אלי ישי. תנו לי רק דודו ועוד דודו! שנים שלא היה פה סיפור עסיסי כל כך, ויעברו עוד שנים עד שתגיע אלינו פרשה מסקרנת כזאת שוב. למה אני צריך לפנות לאתרים ועיתונים צהובים רק כדי לקרוא עוד קצת על המאורע החדשותי הראשון זה שנים שבאמת מעניין אותי- אפשר היה כמעט לחוש ברגשות האשמה של העורכים האינטליגנטיים בין השורות של הסיקור הצנוע. כאילו הם מרגישים שזה צהוב מדי, שאם ישימו את זה בכותרת הראשית או בראש עמוד האינטרנט הם יתויגו מיד כסנסציוניים, זולים ולא רציניים. חברים, לא כל מה שמעניין הוא בהכרח צהוב. זה לא עוד סיפור על נטע-לי מ"הישרדות", זה באמת נורא נורא מעניין, לעזאזל! לא צפיתי בדקה אחת מ"האח הגדול", אבל על דודו אני רוצה לקרוא כל מילה, תיאור תא המעצר, מילותיה המדויקות של ההודאה, ספקולציות על גזר הדין ועוד. למה להחביא- יש בסיפור הזה הכל: מפגש דרמטי בין עולם הזוהר הסקסי, ההצלחה והבידור לבין העולם האפל של הפשע והאלימות. נפילתו של אדם אמיתי, בשידור חי מול עינינו, מהמקום הגבוה ביותר לתחתית עמוקה. חטיפת התינוק של צ'רלס לינדברג בשנות ה-30, "הפשע של המאה", הוגדרה אז כסיפור הכי חזק מאז ישו. פרשת דודו טופז ותקיפת בכירי התקשורת היא ללא ספק סיפור העשור בישראל, ואין שום סיבה להצניע אותה. חשיבה עיתונאית בסיסית קובעת שידיעה נמדדת על פי שלושה פרמטרים: חדש, חשוב ומעניין. בסדר, זה לא נורא חשוב, אבל הסיפור הזה מקבל ציון גבוה מאוד ב"חדש" ו"מעניין". תנו לנו להתענג עליו עוד קצת. הגרעין האיראני כבר משעמם, ושפעת החזירים, בואו נודה, היא ברווז. אצל דודו לפחות יש קצת בשר. על פי פתגם הוליוודי נודע, יש רק שלושה סיפורים שאפשר לפרסם על מישהו: עלייתו, נפילתו וחזרתו. את עלייתו של טופז ליווינו במשך שנים. נפילתו הדרמטית כל כך קצת פוספסה. כשיבוא הקאמבק, עם היציאה משערי מעשיהו בעוד כמה שנים, או מה שלא יהיה, בבקשה אל תשלחו את אמא שלי לחפש היכן לקרוא. תנו לסיפור את הכבוד המגיע לו. אחרי הכל, מדובר בראשון בבידור.
