בזמן הצפירה אתמול מצאתי את עצמי במוסד אקדמי מכובד, בין אלפי סטודנטים ומרצים, שאיש מהם - אף לא אחד! - טרח לקום ולחפש את המרחב המוגן הקרוב לו. למה? כי אף אחד לא ביקש מהם להיות חלק ממה שכונה אצלנו "תרגיל לאומי". מטורף ככל שזה נשמע, המדינה הוציאה אתמול כמעט את כל אזרחיה מהלאום. במקום לנצל את הצפירה כדי לתרגל את כולנו, או לפחות את רובנו, תירגלו את המובן מאליו. ולא שצריך להבין מהדברים האלה שהתרגיל היה מיותר. נהפוך הוא; המערכות חייבות תרגילים. אין שום דרך אחרת שמכבי האש ידברו בשפה אחת עם הרשות המקומית ועם מד"א והמשטרה, אין פתרון חליפי שילמד את פיקוד העורף לפקח על כולם, עוד לא נמצא פטנט אחר שיתריע מראש איפה יש בעיות (רמז: יש המון) ויאפשר לפתור אותן עוד לפני שייפלו כאן הטילים. אבל מה הקשר בין כל זה ל"לאומי"? ולמה בדיוק צריך לצפור דקה וחצי למדינה שלמה אם לא מצפים ממנה לעשות עם זה כלום? הרי בשביל להכניס את התלמידים למקלט לא צריך צפירה, מספיקה שאגה אחת של המנהלת וכולם רצים, וגם את בתי החולים והעיריות אפשר לתרגל כל יום בשנה. אבל אם כבר עושים תרגיל לאומי, אז למה לא לתרגל באמת את הלאום? למה, למשל, לא לפתוח את המקלטים הציבוריים כדי שנדע איפה הם נמצאים (ומה אמור לעשות מי שאין לו, למשל 70 אחוזים מהמגזר הערבי)? ולמה לא להורות על פינוי של כל בנייני המשרדים - בעיקר את רבי הקומות - כדי שמי שעובד בהם יידע מה לעשות לא רק במקרה של טיל, אלא גם אם תהיה פה רעידת אדמה או סתם שריפה? ולמה לא לנצל את ההזדמנות החד-שנתית הזאת כדי לעצור את הרכבות והאוטובוסים ולבדוק שנייה מה קורה במצב כזה - לאן כולם בורחים ומה גודל הקטסטרופה שתיווצר כאן- כן, אנחנו יודעים, הציבור אדיש ולא משתף פעולה. אבל זאת התשובה הקלה; ממי שמנהל את ה"לאום" אנחנו מצפים ליותר. ואם אי אפשר יותר, אז בפעם הבאה בואו נהיה קצת צנועים: בלי צפירות, בלי נקודות מפנה, בלי להכניס את המזה"ת כולו לכוננות ובעיקר בלי לאומיות. בשבילנו, האזרחים, גם סתם תרגיל יהיה בסדר.
