המינוי של חגי הדס לרכז את הטיפול בעניינו של גלעד שליט הוא מסוג הדברים שנהוג לומר עליהם "טוב מאוחר מלעולם לא". ועדיין, אסור שנתבלבל: שליט רחוק משחרור, רחוק מאוד, ורק הכרעה כואבת תביא אותו הביתה. את ההכרעה הזאת יידרש נתניהו לקבל מתישהו. השתהותו במינוי מחליף לעופר דקל עלולה להיות בבחינת אות מבשר רעות לתומכי העיסקה, שיטענו כי מי שמתקשה במשימה הפשוטה של איוש מתווך יתקשה שבעתיים להורות על שחרורם של מאות רוצחים. מנגד, עשויים מתנגדי העיסקה למצוא סימנים דווקא במינוי; נתניהו המתין עד שמצא אדם ראוי - ובמקרה הזה, אדם ראוי מאוד - ומכאן שהוא בהחלט מתכוון לסיים את הפרשה. כדי שזה יקרה, יידרש הדס, בראש ובראשונה, לגיבוי חד וברור מראש הממשלה. נתניהו צריך לרכז את ראשי מערכת הביטחון (בדגש על ראש המוסד) ולהבהיר שעליהם לעבוד עם הדס (בדגש על "עם"). אחר כך הוא יצטרך להצמיד לו חונך (ישראל חסון הוא בהחלט אופציה מצוינת), שילמד אותו להתבונן בפלשתינים באופן אחר: לא דרך הכוונת כפי שהתרגל לראותם באגף המבצעים במוסד, אלא כפרטנרים בזויים לעיסקה שכנראה אין דרך אלא לבצע. אחרי שכל זה יקרה, צריך נתניהו לשבת עם עצמו ולהחליט מה הוא רוצה, ומה הוא מוכן לשלם בשביל זה. כן, כמו כולנו הוא היה מעדיף מבצע צבאי; כן, הוא היה רוצה לראות אצלנו "קלפי מיקוח" מקרב הנהגת חמאס; כן, הוא היה מעדיף שכל הפרשה העגומה הזאת תיגמר כבר אצל קודמו. לצערו, לצערנו - זה לא קרה. אנחנו תקועים עם משא ומתן מייאש, עם מתווך אדיש ועם יריב אכזר. אחרי שלוש שנים הגיע הזמן להכיר בכך שזו המציאות, ולמצוא פתרון. זו המשימה של חגי הדס, אבל לא פחות מכך - של בנימין נתניהו.
