עם לא מעט היסוסים, למען האמת, אני תומך בהצעה האוסרת לציין באופן פומבי את יום העצמאות של מדינת ישראל כיום של אבל. מדוע? מפני שכל מדינה דמוקרטית, וישראל היא ודאי כזו, רוצה להבטיח את זכויות המיעוט ואת יישום עקרונות חופש הביטוי. אולם, צריך לזכור כי בשום תורת משפט אין זכויות אבסולוטיות ואין זכויות יסוד אבסולוטיות. את הדמוקרטיה אפשר להרוס כמו בתקופת המשטר הנאצי, ולהפוך אותה לחלום בלהות כלל עולמי. כל דמוקרטיה בעולם הציבה לעצמה למטרה להגן על משטרה הדמוקרטי ולהגן על עקרונות הבסיס שעליהם מושתתת שיטתה. כבר למדנו מן ההיסטוריה שגם הזכות לחופש מתכופפת מעט בפני אינטרס ציבורי עליון. הצעת חוק הנכבה אינה עוסקת ברגשות של בני אדם. איש לא יכול להכתיב לאדם מה להרגיש. גם מדינה אינה יכולה להכתיב רגשות לתושביה. בענייננו מדובר בביטוי הפומבי שניתן לרגשות אלה. והרי גם לפי שיטתנו הדמוקרטית אנו אוסרים התמודדות של מפלגה שאינה מכירה במדינת ישראל. אלו הם קווי ההגנה שהצבנו בפני חופש ההתארגנות הפוליטי, ועקרונות אלה הם כיום נחלת המשפט הישראלי. העצמאות של מדינת ישראל הושגה לאחר מאבק היסטורי ממושך שגבה קורבנות רבים. יום העצמאות מבטא את רצונו של עם ישראל לחזור למכורתו ולקיים חיים מדיניים חופשיים. מי שביום העצמאות של המדינה נותן ביטוי פומבי לרגשות אבל וצער על כך שהוקמה מדינת ישראל, בעצם חותר תחת אושיות קיומה של המדינה. בעצם הוא מציג מאבק היסטורי ממושך, שהתקיים על פני אלפיים שנה ותבע מיליוני קורבנות של העם היהודי, כמאבק בלתי צודק. יש לזכור שהקמתה של מדינת ישראל לא היתה רק פרי רצון חופשי של התנועה הציונית. זוהי עצמאות שקיבלה הכרה על ידי אומות העולם בהחלטת האו"ם ב-1947. לא ייתכן מצב שבו תושבי המדינה מקבלים את קיומה של ישראל בכל הקשור למה שהיא יכולה להעניק להם - חינוך, בריאות, קיצבאות ילדים וכיוצא בכך - ולאחר זאת ממש נועצים סכין בליבה, שכן הפיכת יום העצמאות של מדינת ישראל ליום של אבל מהווה נעיצת סכין בלב ההצדקה לקיומה של המדינה. אפשר להבין שבתוך המדינה יש ציבור הרואה עצמו מקופח. ציבור המזדהה עם השאיפות הלאומיות של הפלשתינים. כמדינה, אין לנו שליטה ברגשות אלה ואין לנו כל כוונה לנסות לשלוט בהם ולומר כי מי שמביע אותם עובר עבירה פלילית. אולם יש מרחק גדול בין שמירת רגשות של אדם לעצמו ולקרוביו לבין הבעתם באופן פומבי ובדרך של התארגנות עממית. אני גאה שיחד עם חבריי לכנסת דאז, אמנון רובינשטיין, רובי ריבלין ויצחק לוי, הצלחנו להעביר בכנסת ישראל בשנת 1992 את הצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הצעת חוק הנכבה באה להציב גבולות סבירים אשר נועדו לשמור על אופייה הדמוקרטי והיהודי של מדינת ישראל, כפי שעוצבו בחוק יסוד חשוב זה.
