לאחר ששככו הדי הפגישה של בנימין נתניהו עם ברק אובאמה עולות השאלות הרציניות, שאלות היסוד בדבר יחסי ארה"ב-ישראל: האם ברית ארוכת ימים זו תימשך כסדרה? כרגע ישנם תחומים רבים שאין בהם הסכמה: ההתגרענות האיראנית, היחסים עם סוריה, ההיצמדות הישראלית לדרישות האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ו"פתרון שתי המדינות". בעיקרון, מטרת רעיון שתי המדינות היא להביא את העימות הערבי-ישראלי לסיום על ידי הקמתה של מדינה פלשתינית לצד המדינה היהודית. התוכנית מבוססת על שתי הנחות: הפלשתינים מסוגלים לכונן מדינה מסודרת והקמתה של מדינה זו פירושה נטישת חלומם לחסל את ישראל. פתרון שתי המדינות זכה להסכמה בחברה הישראלית בשנים שבין הסכמי אוסלו ב-1993 ועד החלטת הפלשתינים לפתוח בסבב מחודש של מעשי איבה ב-2000. לכאורה, "שתי מדינות" עדיין זוכה לתמיכה ישראלית: אהוד אולמרט התלהב ממסלול אנאפוליס, אביגדור ליברמן מקבל את "מפת הדרכים המושתתת על תוצאות בשטח לקראת פתרון קבע של שתי מדינות", ולפי סקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת תל אביב, "שתי מדינות" ממשיך להיות פופולרי. אך ישראלים רבים, לרבות נתניהו, אינם מאמינים שהפלשתינים יעסקו בכינון מדינה וינטשו את חלומם. נתניהו מעדיף להתמקד בבניית מוסדות וגיבוש נהלים, פיתוח כלכלי ושיפור איכות החיים של הפלשתינים. מדינות ערב, הפלשתינים, ממשלות אירופה ואובאמה מתנגדים לכך כמעט פה אחד ובקולנות. השאלה היא, האם אי הסכמה בעניין "שתי המדינות" תוביל למשבר ביחסי ארה"ב-ישראל- יש להבהיר כי גישתה של ארה"ב כלפי ישראל מונעת משיקולים אסטרטגיים רחבים: הרפובליקנים נרתעו מישראל כשראו בה נטל בכל הקשור להתמודדותם עם בריה"מ (1970-1948) ושינו את גישתם רק כשעמדו על התועלת האסטרטגית של ישראל (לאחר 1970); לעומת זאת, יחסם של הדמוקרטים כלפי ישראל החל להתקרר בשנים שלאחר סיום המלחמה הקרה (לאחר 1991), כאשר רבים החלו לראות בה מדינה הגורמת לאי יציבות במזה"ת וחוסמת את מדיניותה של ארה"ב באזור. כיום ההבדל בין המפלגות ניכר; לפי סקרים, התמיכה הרפובליקנית בישראל גדולה ב-26 אחוזים מזו של הדמוקרטים. כמו כן, רפובליקנים תומכים בסיוע לישראל במתקפה נגד איראן יותר מדמוקרטים. כיום, כשהדמוקרטים שולטים בוושינגטון, יש להניח שתחל התקררות ביחס לישראל לעומת תקופת בוש. מכאן עולה השאלה אם עמדותיהם הביקורתיות של הדמוקרטים תתורגמנה למדיניות שונה. אובאמה בא מתוך האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. בעבר הוא התרועע עם אנשים שאינם ידועים בחיבתם לישראל, בלשון המעטה, כמו עלי אבו נימה, רשיד ח'לידי, אדוארד סעיד וג'רמייה רייט. מנגד, ככל שדרך כוכבו של אובאמה הוא ידע להתרחק מחבורה זו. כשזכה בבחירות לנשיאות, הוא מינה בעיקר דמוקרטים מהזרם המרכזי כדי לטפל במזה"ת. אפשר להרהר בשאלה, האם מדובר בצעד טקטי, מתוך כוונה למנוע טענות מצד הרפובליקנים, או בצעד אסטרטגי שמאחוריו גישה כנה כלפי ישראל? במישור המעשי, היות שאיראן עומדת בראש סדר היום של נתניהו, סביר שיימנע ממשבר באמצעות אמירה רפויה על "פתרון שתי המדינות" ויסכים לשיחות עם הרשות. מה גם שלאובאמה לא חסרות בעיות, ואין לו עניין בעימות עם ישראל ותומכיה. ההתמרכזות שלו תימשך. בטווח הקצר, אפוא, יש לצפות להמשכיות ביחסי ארה"ב-ישראל ולא לתמורה. הדואגים לביטחונה של ישראל יכולים לנשום לרווחה. אך יחסי ארה"ב-ישראל עוד יכולים לעלות על שרטון בפתאומיות. ייתכן שחוסר התקדמות לעבר הקמת מדינה פלשתינית יוביל למשבר; וייתכן שמתקפה ישראלית על התשתיות הגרעיניות של איראן, בניגוד לרצונו של אובאמה, תגרום לו לשים קץ לקשרים המיוחדים בין הדמוקרטים לישראל, יחסים שהלכו והתחזקו מאז הארי טרומן, דרך ג'ון קנדי ועד לביל קלינטון. הכותב הוא היסטוריון, מנהל "פורום המזרח התיכון", אוניברסיטת סטנפורד
