זיכרון אישי

אני זוכר את הלילה ההוא כאילו לא עברו מאז 42 שנה. אני זוכר כל שעה, כל דקה. את הריח השרוף של בגדי חבריי שנהרגו, את צפצופן המאיים של הפצצות שניתזו לעברנו. את הפחד המצמית שחשתי.

היה לילה אפור. השמים היו נמוכים-נמוכים ורוח צוננת נשבה מההרים. הייתי סמל בפלוגה המסייעת של גדוד 28 של הצנחנים. התאמנו במחנה עולים נטוש, וככל שנקפו הימים כך גבר המתח. כשהמלך חוסיין הורה ב-5 ביוני לחיילי הלגיון לפתוח באש לעבר ירושלים, עלינו לעיר.

שמחתי מאוד. אם כבר להילחם, חשבתי לעצמי, מוטב ליד הבית. שיירה ארוכה של אוטובוסים עמוסי חיילים עשתה דרכה לירושלים. מצב הרוח היה מרומם. שרנו את "ירושלים של זהב". בשעות הערב הגענו והעלטה המוחלטת עטפה אותנו. מדי כמה דקות נשמע פיצוץ של פגז ירדני.

האווירה נעשתה כבדה ומעיקה. כשהגענו לבית הכרם, יצאו החיילים מהאוטובוסים ונבלעו בחדרי המדרגות. נשים מיהרו להגיש קפה ועוגות לחיילים. במקלט ביתי השרוי בחשיכה פגשתי את הורי ורעייתי, שלה נישאתי רק שבוע קודם לכן. נשיקות, חיבוקים ונפנופי ידיים לשלום. "רק שתחזרו בשלום", קראו מכל עבר.

מאוחר יותר נערכנו לתנועה. האוטובוס שלנו נע בעצלתיים באורות כבויים ומבעד לחלון שמענו את קולות הירי. האוטובוס נעצר בסנהדריה. בטרם יצאנו ממנו נשמעה שריקה מקפיאת דם, ובעקבותיה בום מפחיד. קפצנו בחרדה החוצה וחיפשנו מסתור. אחד החיילים נפצע מרסיס פגז המרגמה בבטנו, והפגזים המשיכו להתנפץ לידנו.

במהירות הבזק פרקנו את הפצצות מהארגזים, הכנו אותן לפעולה, וטיווחנו את המרגמות לעבר שכונת ואדי ג'וז. אש צולבת של כדורים נותבים הבקיעה את החושך.

מתחת לקסדה ראיתי את פניהם החיוורים של חבריי. מבטיהם היו אכולי דאגה. "תתרחקו אחד מהשני", גער בנו המ"מ. "אי, אי", נשמעה צעקה חדה. שני חיילים, אמנון חרודי בן ה-30 מעין שמר ויום טוב שרם בן ה-24 מירושלים, נפצעו קשה ומתו בדרכם לביה"ח. עד היום, על אף שחלפו 42 שנה, אני זוכר את הצעקות קורעות הלב שהשמיעו, את השיתוק שאחז בנו. רק נעצנו את מבטינו זה בזה, שתקנו והשפלנו מבט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו