חצי שנה, פחות או יותר, אל תוך המיתון הזה ואפשר כבר להתחיל לדבר על הדרכים שבהן הוא הביא לשיפור באיכות חיינו, לפחות בכל הנוגע לנו, הבטלנים התל-אביבים. ראשית, שכר הדירה יורד. שנים חיינו תחת שלטון הטרור של בעלי הדירות, אותם קשישים ייקים ופולנים שמיררו את חיינו ועשקו אותנו ממעט ממוננו. אך הודות למיתון המבורך אפשר לצהול: לא עוד! הדייר העירוני הפך למחוזר יותר מנערה יפה. פתאום אין לבעל הבית שום בעיה לתקן את הסתימה או להחליף את התריסים, על חשבונו. רק שלא נעזוב, וכשתגיע העת לחדש את החוזה, נזכור כמה נחמד היה אלינו. ולא עוד תורים של עשרות סטודנטים נואשים בחדרי המדרגות בכל פעם שדירה זעירה ומעופשת יוצאת לשוק: היום מפרסמים ב"הומלס" ויכול לעבור שבוע עד שמישהו מתקשר, וגם זה רק אחרי שמורידים את שכר הדירה בעשרה אחוזים. יש גם שינוי מעט פחות נראה לעין, אך השפעתו על איכות חיינו כתל-אביבים חסרי מעש חשובה לאין שיעור: מאז החלו הבנקים לקרוס, פתאום אנו מזהים סביבנו עלייה ברמה של נותני השירות הבסיסיים. ובכן, כוח אדם איכותי יורד מדרגה בסולם התעסוקתי אך אנו, כלקוחות, מרוויחים חוויית צריכה נעימה ומוצלחת יותר. לפתע המוכר בפיצוצייה באמת יודע לחשב את העודף, המלצר הוא מלצר ולא סטודנט למשחק שרק במקרה כאן ו - הפלא ופלא - נהג המונית אשכרה עבר תיאוריה! זאת ועוד: בקיוסק הפינתי הקרוב למקום מגוריי אפגוש מאחורי הדלפק את מנחם, בעל העסק בכבודו ובעצמו, שבימים כתיקונם מעסיק בעמדת מפתח זו טינאייג'רים סתומים או אסירים משוחררים. מנחם איש רציני כך שהקולה קרה, הבמבה טרייה וביום שישי כל המוספים אכן נמצאים בתוך העיתון. גם במוניות ניתן לפגוש יותר ויותר את בעלי הרכב עצמם, שוויתרו על העסקת נהג שכיר. אף אחד לא רב איתך כשאתה מבקש להפעיל מונה, והמסלול המהיר ביותר תמיד נבחר. במסעדה השף עצמו חזר לבשל וסוף סוף מדיום-רייר זה מדיום-רייר. לא מדובר בתופעה כמו זו שחווינו בעת העליות המאסיבות מבריה"מ: אין כאן פרופסורים בתחנות דלק. נותני השירות החדשים אינם "אובר-קווליפייד", מה שנקרא. הם פשוט אנשים שיכלו עד לאחרונה להרשות לעצמם לבזר סמכויות ולנסוע לטורקיה, ועכשיו לא. בקרוב הלהיט הבא: מפוטרי היי-טק בניקיון. אחר כך מנהלי מפעלים כמטפלים סיעודיים. בקצב הזה נצליח לפתור את בעיית ההגירה הבלתי חוקית - כל הזרים האלה יחזרו למולדתם והערבים ייעלמו גם! המיתון עוד יביא לשלום! האפשרויות הן בלתי מוגבלות, ובעיקר מסיחות את דעת מול האמת המטרידה: שמתישהו גם אני אצטרך למצוא עבודה.
