על ארבע קבוצות פחדניות

1. על פי המסורת קיבלנו גמר קלאסי, אבל לפי היכולת לא מכבי חיפה ולא בית"ר ירושלים ראויות למעמד הזה. דרמת הסיום במשחק השני חיפתה על משחק מאוד פושר. אין ספק שלאלישע לוי יש חלק בשוויון של נתניה. חילופיו המבוהלים, גרמו לחיפה להסתגר אחרי השער הנהדר של משומר. הוצאתו של פאנטיני והכנסתו של חרזי במקום קולמה היו מיותרים ונתניה ניצלה את זה לגרור את חיפה לשלושים דקות מיותרות שאולי יפריעו לה במשחק העונה ביום שני.

2. שלושים דקות ההארכה היו מהמיותרות שראינו כאן ועדיף שלא היה משוחקות. עצוב לראות שחקנים שלא מסוגלים להפיק מעצמם כדורגל תחרותי בהארכה. רק לפני שבוע, בגמר הגביע ביוון, הליגה שאנחנו לועגים לה, הסתיים המשחק בין אא"ק לאולימפיאקוס ב - 4:4 אחרי 120 דקות. כאן כולם מסתגרים ומושכים זמן. למה בדיוק? כנראה ליום שאף אחד כאן לא ירצה לראות את הכדורגל הזה.

3. ציפיתי מלותר מתיאוס, במשחק הכי חשוב שלו העונה, שירצה לנצח. בפועל קיבלנו בפתיחה שמונה בלמים וחלוץ אחד. השיטה היתה: למסור לשכטר ולהתפלל. במחצית השנייה הוא ביצע חילופים נכונים. לעזרתו של מתיאוס הגיע אלמוג כהן שהיה המצטיין במשחק.

4. במשחק הראשון ישראל ראש הציל את ההתאחדות לכדורגל בשער עצמי אומלל. אבל ברק בדש הוא גיבור טרגי יותר גדול מראש. חלוץ חייב לנצל הזדמנות כפי שבדש קיבל בדקה ה-87. דודו דהאן עשה את הכל נכון, אבל הוא לא יכול להבקיע במקום שחקניו. הכח נראתה שוב כקבוצה מאומנת ועם כל בעיותיה היא גילתה עליונות על בית"ר. הילד אונגר שנכנס במחצית השנייה גרם לשינוי והוביל לכמעט הפתעה. בית"ר סמכה יותר מדי על היתרון האיכותי שלה והשער שכבשה הרדים אותה. הפריע לי לראות את בית"ר, דווקא מול קהל גדול, משחקת בצורה אנמית ורוצה לסיים את המשחק בדקה ה-30.

5. אולי הגמר הקלאסי ייתן טעם טוב לעונה רעה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו