בין אסון לשמחה

הנה הגיע המועד, היחיד והמיוחד, שאין נורא ממנו ואין קסום כמותו ואין ישראלי כמוהו בכל העולם כולו. הנה באות השעות האיומות הללו של עצבות, מועקה, צער ודמעות, ההופכות, עם צאת הכוכבים ולאחר תרועת החצוצרות, לשמחה משוחררת, לצהלה עליזה. הנה יום הזיכרון והקורבן שפושט צורה, רק אצלנו, לחג של עצמאות והודיה.

עוד 132 שמות נוספו השנה למסדר הכבוד העגום של הנופלים במערכה, מחללי עופרת יצוקה דרך פיגועי הירי ודריסת הטרקטורים ועד למבצעים עלומים שעל חלקם לעולם לא נדע. הרשימה האיומה מונה עתה 22,570 איש ואישה, עולם ומלואו, מראשון ועד אחרונה. שנים ארוכות של עצב משתק ושל כאב מתמיד של כל משפחה שכולם מתורגמים, מפאת מגבלות הזמן וקוצר היריעה, למעט פחות מארבע שניות של חשיפה ברשימת הנופלים המרצדת בערוץ 33. אפשר לנבא כמעט בוודאות, כמה מדכא, שבשנה הבאה רשימת השכול תתארך, וזמן המסך יתקצר.

מקצת משכנינו כבר השלימו עם קיומנו ואף רואים בנו, לפחות בסתר, בני ברית בפוטנציה, אך די להאזין לדברי הבלע הבוקעים מטהרן, לשמוע את נאומי השטנה המשודרים מביירות או לקלוט את הכרזות המאבק-עד-מוות הבאים מעזה כדי להצטמרר מהמחשבה, שלמרות המחיר הכבד שכבר שולם, שום דבר עוד לא תם ולא נשלם. עוד נתהה איך נפלו גיבורים ועוד יישבר לנו הלב על משפחות מאושרות שעולמן נחרב עליהן ברגע.

ובכל זאת, שבוע בלבד אחרי יום השואה, אי אפשר לשכוח מאין באנו, ואחרי קאמבק מזהיר שכזה, גם אי אפשר להתעלם מלאן אנחנו בכל זאת מסוגלים להגיע, למרות חסרונותינו הגלויים לעין. במהלך השנה אנו מתעטפים אמנם בשכבות עבות של ציניות, מתכסים במנות גדושות של סרקזם ואף מתפלשים בחדווה בביצה עמוקה של שנאת-חינם ושמחה לאיד, אבל ביום הזיכרון מתקלף לנו השריון וביום העצמאות, מבעד לעשן המנגלים, נחשפת תאוות חיים אמיתית.

כי ביממה המיוחדת הזאת, שמתחילה בצפירה מפלחת לב ומסתיימת בזיקוקים מאירי עיניים, גם הקשוחים שבינינו מזילים דמעה, לפחות בינם לבין עצמם, וגם הספקנים ביותר בתוכנו מבינים, או לפחות אמורים להבין, שאין להם ארץ אחרת, גם כשאדמתה בוערת תמיד. בין אסון לשמחה, בתוך טרגדיה עם סוף טוב, בסבך הסתירות הפנימיות הנצחיות של קיומנו, זה הוא היום היחיד אולי שבו מותר להאמין בקלישאה השכונתית הידועה: זה מה יש, ועם זה גם בסוף ננצח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו