ערעור על זכות קיומה של ישראל

במאמר שפרסם ב־1970 הציג בן־גוריון סקירה מקיפה על הקשר התנ"כי בין "עיר האבות וערש המלכות" לעיר הבנים העכשווית. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית... אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאימהות של עמנו. בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהיתה לישראל עד היום הזה... אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל היתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך, ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים" (מתוך המבוא ל"ספר חברון", יולי 1970).

שלוש שנים קודם לכן ערך בן־גוריון ביקור הזדהות בכפר עציון, חודשיים לאחר עלייתו להתיישבות. בדבריו הוא הצביע על מרחביו של הר חברון החשוף ואמר: "חברון צריכה להיות מיושבת יהודים, הרבה יהודים. זאת היתה עיר יהודית. צריך להקים בה יישוב יהודי גדול".

בן־גוריון היה יהודי חילוני. בן־גוריון הוא האיש המזוהה ביותר עם התפיסה הפוליטית של נכונות לחלוקת הארץ. אחרי מלחמת ששת הימים הוא קרא לנסיגה מרוב השטחים. ולשיטתו, ניתן בהחלט להחיל את הנכונות שלו לנסיגה גם על העיר חברון. אולם מעבר לכל שיקול מדיני פרגמטי זה או אחר, דבר אחד בן־גוריון ידע היטב - מה מהותה, מה משמעותה, מה מקומה של חברון בשביל העם היהודי כסמל לאומי. מה מקומה של מערת המכפלה בשביל העם היהודי כסמל לאומי. הוא ידע והבין שמערת המכפלה, כמו הכותל המערבי, כמו קבר רחל, הם סמלים לכמיהת הדורות לארץ ישראל.

כך, למשל, כתב מנדלי מוכר ספרים בספרו "מסעות בנימין השלישי". הוא תיאר סיטואציה של ביקור שליח מן היישוב הישן בארץ ישראל בק"ק בטלון, שהביא עימו בט"ו בשבט תמר מארץ ישראל. "ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו - וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל".

• • •

מי שהעלו להצבעה באונסק"ו את החלטת הבלע להגדיר את מערת המכפלה כאתר מורשת פלשתיני - אף הם יודעים היטב מה מהותו ומה משמעותו של אתר זה כסמל לאומי יהודי. הם יודעים היטב שמערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים לקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, שהוא לב זהותו הלאומית של העם היהודי.

מה שעניין אותם לא היה מערת המכפלה, ולא הקשקוש על כך שהוא אתר פלשתיני כביכול, אלא השאיפה שלהם להכריז שאין זכות היסטורית לעם היהודי על ארץ ישראל, שאין זיקה לאומית של העם היהודי לארץ ישראל, שכלל אין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי ואין הוא זכאי למדינת לאום בארץ ישראל. זו מהותה היחידה של ההחלטה – ערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל.

האם יש טעם בהמשך חברותה של ישראל באונסק"ו ובאו"ם? לדעתי, כן. ישראל אינה צריכה להעניש את עצמה בבידוד בינלאומי ולתת פרס לאויביה. ההתמודדות הראויה עם ההחלטה היא הגחכתה. על ישראל להפגין את הבוז שלה להחלטה המופרכת בהעלאת הצעה להצבעה באונסק"ו שלפיה הארץ שטוחה והשמש סבה סביבה.

האם יש טעם בהמשך חברות ישראל באונסק"ו ובאו"ם? כן. ישראל אינה צריכה להעניש עצמה בבידוד בינלאומי ולתת פרס לאויביה