מי מאיתנו לא התלונן לפחות פעם אחת בחייו על החיים בארץ זרועת איומים כמו שלנו. שהות בחו"ל קורצת תמיד ליהודי הישראלי. אך היום אפשר, לצערנו, לנחם את המתלוננים: השתתפותי בסמינר בנושא אנטישמיות שנערך בפרלמנט האירופי, מאפשרת לי לומר כי מצב היהודים באירופה אינו כתמול שלשום. המפגש בבריסל, שאותו אירגן הקונגרס היהודי האירופי, העניק ליהודים במה ששימשה בעיקר כדי להתריע: הסכסוך הלא פתור שלנו, יחד עם משבר כלכלי חמור, אינו מבשר טובות.
ברבע הראשון של השנה היו יותר תקריות על רקע אנטישמי מאשר בכל 2008. הקשר בין אירועי האזור לתקריות נגד יהודים בגרמניה, צרפת או בריטניה, לדוגמה, הופך ברור. למבצע עופרת יצוקה, למשל, יש השלכות ישירות על החיים בפרברי פאריס. חוקר של סוכנות זכויות האדם (FRA) דיווח בכינוס על עלייה חדה בתקריות האנטישמיות במערב אירופה בעקבות המבצע בעזה. זה בהחלט לא נעים להבין שלא רק הדגל הכחול-לבן הוא המטרה אלא גם המגן דוד.
היהודים מודאגים וחוששים, כי מבחינתם המצב רק יחריף: ועידת דרבן 2 אשר בה, בפועל, יציג העולם בשנית את הדיון בשאלה "צביעות מהי-", ועוד בחסות האו"ם, הולכת ומתקרבת.
היהודי שרד את האנטישמיות העתיקה, זו של הנצרות ושל העולם המוסלמי. האנטישמיות החדשה של הימין, וזו האנטי-קפיטליסטית של השמאל, מסתתרת כיום מאחורי האנטי-ציונות. "מתחלפות התואנות של השנאה, מתחלף תוכן העוונות אשר יאשימו בהם את היהודים. אבל השנאה והבוז נצחיים הם", אמר ז'בוטינסקי. יכול להיות שלפעמים ז'בו צודק-
במאי 2003 נערך כינוס בניו יורק בנושא אנטישמיות באירופה תחת הכותרת: "שדים ישנים, דיונים חדשים". כעבור שש שנים, ברוח חג פסח המתקרב, ניתן לתהות מה השתנה. כרגיל, לא הרבה. המבצע בעזה סיפק תירוץ לילדי המהגרים הצפון-אפריקנים באירופה, שלא תמיד מוצאים את מקומם בחברה, להרגיש פתאום מועילים ושייכים. האנטי-ישראליות הופכת פעילות אנטישמית בעיניהם למוסרית.
העולם משתנה אבל דבר אחד נשאר יציב. היהודי יכול להתגאות בכך שהוא מחזיק ב"שנאה העקבית ביותר בהיסטוריה", כפי שמכנה זאת הסופר האמריקני לאון ויזלטיר, עורכו של המגזין הספרותי "ניו ריפבליק". "אם היהודי לא היה קיים - האנטישמי היה ממציא אותו", כפי שאמר סארטר.
אבל אם היום מדברים בעיקר על אותה אנטישמיות של בני מהגרים, אל לנו לחשוב שזאת מהעבר, ששלטה באירופה במאה שעברה - נעלמה. בסימפוזיון השתתפה גם עיתונאית בלגית מהעיתון "דה סטנדרד". היא הסבירה כי הודות לסכסוך הישראלי-פלשתיני אירופה מצאה דרך להתנקות מאירועי העבר מאחר שהיהודים חשפו את פרצופם ה"לא מנומס" מאז שקיבלו מדינה.
מבחינת יהודי אירופה, התמיכה בישראל ברורה אך בעייתית: ישראל סיימה את המאה ה-20 עם הסכמי אוסלו שאמורים היו להבטיח שלום, אך פתחה את המאה ה-21 עם שלושה סכסוכים: האינתיפאדה השנייה, מלחמה לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. משה קנטור, נשיא הקונגרס היהודי האירופי, אמר בתום הכינוס כי מדינות אירופה צריכות ללכת בעקבות איטליה ולהחרים את דרבן 2, ואם להשתתף - בפרופיל נמוך.
הקשר בין ישראל ליהדות הגולה הופך את כולנו לחזית אחת. הקריקטורה של אוליפנט ב"ניו יורק טיימס", שבה חייל ישראלי מאיים במגן דוד על אישה המייצגת את עזה, מעידה על המצב. וכמו שאמרה פעם גולדה מאיר, בשביל היהודי אפילו פסימיות היא מותרות. אז בכל זאת נשמור על אופטימיות, ולו לרגל החג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו