מפליא שיש רבים שעדיין לא מבינים מה מקור הבאזז סביב "האח הגדול". חמור מכך, יש המסווגים את הריאליטי הזו כתרבות נמוכה שבמקרה הטוב משקפת את פני החברה ובמקרה הרע מדרדרת את ערכיה. אף שנדמה כי אין נושא נדוש יותר לדוש בו, עם תום התוכנית יש לדפוק על השולחן ולומר בקול ברור וצלול לכל המלעיזים: לא הצופים צריכים להצטדק על יצר המציצנות שלהם, אלא דווקא אתם, המיזנתרופים שלא צפו. רבותיי, "האח הגדול" היא תוכנית הומנית מן המעלה הראשונה המבוססת על אהבת האדם וקבלתו על אף מגבלותיו.
למרות קביעתו המפורסמת של מרשל מקלוהן (המדיום הוא המסר), הספר והטלוויזיה הם לרוב רק אובייקטים: חפצים שלתוכם אנחנו יוצקים תוכן המנסה לומר לנו דבר מה בעל ערך על העולם שבו אנו חיים. הפורמט ההולנדי אף הגדיל לעשות וויתר על מתווכי התוכן המסורתיים - במאי, תסריטאי ושחקנים - והושיב את הצופה בכורסה לצד אלוהים.
למעשה, צפייה ב"האח הגדול" מקביל לצפייה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". אם כך, מדוע צפייה באריות צדים או משתגלים היא סוגה עילית ואילו צפייה באינטראקציה בין בני אדם היא תת-רמה?
לכן, מי שלוקים בשטחיות הם דווקא מבקרי התוכנית, וזאת מאחר שלשיטתם מרגע שהחיה פותחת את הפה - העסק הופך למפגר. אמנם כלל לא בטוח שהחיה האינטליגנטית ביותר היא האדם - ויש אף לא מעט ראיות המצביעות על הצורך להסתייג מהנחה זו - אבל היא לבטח הרלוונטית ביותר להמשך קיומנו. באילו אמצעים נוספים אפשר לעמוד כראוי על טיבם של הישראלים (להוציא את דלפק אל על בשדה תעופה של מדינה זרה)?
ומה למדנו בסיכום שתי העונות הראשונות של "האח הגדול"? למשל, שבין המשתתפים האלמונים דת ופוליטיקה היו נושאי השיחה הראשונים שעלו כדי לשבור את הקרח, ואילו אצל הסלבס הפיגו שיחות על כושר ודיאטה את המתח הראשוני. דבר נוסף שבלט לעין הוא שדווקא המפורסמים זקוקים יותר לתשומת לב ושהתלותיות שלהם גדולה משל האדם הממוצע - כשפינת העישון היתה לא פחות ממפגש נכויות מנטלי והסיגריה מחליפה את כיסא הגלגלים.
אחת הטענות המרכזיות של המבקרים היא שבניגוד לחיות שנמצאות בטבע, כאן מדובר בסביבה מלאכותית. שטויות. הרי בית "האח הגדול" הוא הסביבה הכי טבעית שאפשר לארגן לאדם המודרני: בבית על הספה בלי טלוויזיה. בנוסף נחסמו גם נתיבי בריחה אחרים, כמו מחשב, מוזיקה, ספרים, עיתונים, משפחה וחברים. האופציות היחידות שנותרו למשתתפים הן המקרר והניסיון לתקשר - פלא שהם השמינו ורבו-!
ולא לחינם דודי מליץ זכה. ללמדנו שהצופים מעדיפים את האנושי, המאוזן והמבין מבין כולם. הוא הסתדר עם התימני בן ה-60 שישן כשהוא מוצץ אצבע; עם האישה שעדיין מתחזקת חברות אמיצה עם בובה; והוא כמובן ידע לאכול טוב מכולם את הפרובוקטור האשכנזי המקסים, כמו גם את הלסבית המוכשרת אך האנמית. בינתיים, צפייה מושכלת בתוכנית מביאה את הצופה בבית להיות סובלני וסבלני יותר אל האחר, ובמרבית המקרים אפילו לאהוב אותו. ראבק, גם אם הוא לא מודה בזה, ראינו את מנחם בן מחלים מהומופוביה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו