אהוד אולמרט עשה אתמול את המעשה הנכון: הוא קיבל החלטה. אפשר להתווכח על טיבה, אפשר להסכים איתה או לא, אך אי אפשר שלא להעריך את העובדה שהוא החליט - ועוד כנגד דעת הקהל.
הבעיה היא שזה קרה 996 ימים מאוחר מדי. 996 ימים של שיהוי והתמהמהות, של דיוני סרק ומשחקים ב"נדמה לי", של אינספור החלטות שהיו צריכות להתקבל ושל דיונים שלא נוהלו; 996 ימים של הרבה דיבורים ומעט מעשים, של אגו גדול ואומץ קטן; 996 ימים בחייו של חייל שהפך לילד של המדינה, אבל גם לכלי על לוח הגדול בהרבה מכתפיו של כל אדם, בוודאי מאלה של השריונר ממצפה הילה.
996 הימים האלה מלמדים אותנו שורה ארוכה של לקחים עגומים: שאנחנו מדינה שמאיימת באקדחים ריקים, מדינה היסטרית, סחיטה ולחיצה, מדינה שמחזיקה בגדולי המומחים ב"תורת המשחקים" אבל בקטני המבצעים בפועל של משא ומתן. לפני שנתיים הגיש לנו חמאס רשימה של 450 שמות של רוצחים שהוא דורש לשחרר כתנאי להשבתו של שליט. מאז עבר המון זמן, ונחשו מה? הרשימה לא השתנתה, אלה אנחנו שהתגמשנו. מ-80 ל-210, ואחר-כך ל-320. בהנחה ששני הצדדים רוצים הסכם (ושניהם רוצים), זה לא סביר שצד אחד הלך את כל הדרך והשני לא זז מילימטר. אלא אם כן מגיעים למסקנה העגומה שאנחנו פשוט סוחרים גרועים.
ומכיוון שאלה הם פני הדברים, חילופי הממשלה הם בדיוק הזמן לעצור, לחשוב ואולי גם לעשות פריש-מיש בקלפים. זה צריך להתחיל בשליח (במבחן התוצאה עופר דקל נכשל; רצוי גם שנתניהו ימנה איש שאמין בעיניו לגמרי), ואולי להמשיך בצד השלישי (למצרים יש יתרונות רבים מול חמאס, אבל אפשר שעדיף מתווך בסגנון המודיעין הגרמני שבשקט וביעילות הביא פעם אחר פעם להסכמים עם חיזבאללה). אחר כך צריך לבחון גם את שאלת המחיר ומנופי הלחץ, מהיחס בבתי הכלא ועד חידוש מדיניות החטיפות והחיסולים, ורק אז להמשיך קדימה, והפעם - בלי לזגזג ובלי להשתהות, מתוך ידיעה ברורה שכל הזמן הזה, בכל יום שעובר, יושב בשבי חייל ישראלי שצריך להחזיר הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו