שליט | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שליט

, עודכן
0

קצת קשה לשכוח את הלך הרוח הציבורי סביב עיסקת ג'יבריל, שנחתמה במאי 1985 בין ישראל לבין ארגון החזית העממית לשחרור פלשתין, אשר הביאה לשחרורם של מחבלים רוצחים. חשנו, מן הסתם, גועל עקב שחרורם של 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו מעורבים ברצח אזרחים ישראלים. אבל יותר מכל - חשנו שמחה והקלה על חזרתם הביתה של חזי שי, ניסים סאלם ויוסף גרוף.

בתוך כל אחד מאיתנו מתנהל, מן הסתם, בימים אלה מאבק פנימי קשה בין הרציונלי לאמוציונלי.

הרציונל שבנו מזכיר כיצד ארגון הטרור המחליא של ג'יבריל זכה ליוקרה רבה בקרב הציבור הפלשתיני. אותו רציונל גם מדגיש כיצד שני סמלים בולטים של הטרור העיוור והרצחני - קוזו אוקמוטו (ממבצעי הטבח בנמל התעופה לוד במאי 72') ואחמד יאסין, מקים חמאס בשטחים - שוחררו הביתה באי צדק. רוב המשוחררים (60 אחוזים, לפי פרסומים שונים) שבו לעסוק בטרור. ויש להודות כי חלק גדול מהחבורה הנאלחת היווה את עמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה.

חבר בעל ניסיון, אחד שחקר עצירים ביטחוניים רבים במהלך הקריירה, הסביר לי מדוע, עם כל הצער והכאב, לא היה חותם על העיסקה, גם אם היה מדובר בבנו. לטענתו, אין להפוך חטיפת חייל לנשק אסטרטגי בקרב ארגוני טרור.

אבל בתוכנו מככב גם האמוציונלי. הרגש. הוא מזכיר לנו את משפחת שליט הכואבת והסובלת. את ההורים שנהגו על פי כל אמות מידה של איפוק וכבוד. האמוציונלי שבי - והרי כולנו גם חיילים בעת הצורך - עוקב אחר סוגיית שליט ותוהה אם יש גבול למחיר שהמדינה מוכנה לשלם תמורת שחרור אחד מחייליה, והשאלה מתחדדת לנוכח האפשרות שכל אחד מאיתנו עלול להיות ה"גלעד שליט הבא".

לא פשוט להחליט. אפילו היהדות לא מעניקה תשובה ברורה וחד-משמעית. "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והעירומים ועומד בסכנת נפשות", כותב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים. אבל אותו רמב"ם מוסיף באותן הלכות כי "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון עולם - שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם..."

מקום לא פשוט הוא המזרח התיכון ומשרה לא קלה היא ראשות ממשלת ישראל. מאחר שהעתיד נכתב בדיו של העבר, נזכיר כי ממשלת האחדות הראשונה בראשות שמעון פרס אישרה את עיסקת ג'יבריל ברוב גדול. רק שר אחד (יצחק נבון) התנגד.

כאמור, חלק גדול ממשוחררי ג'יבריל היוו את עמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה. אבל האם ללא השחרור שלהם לא היו מחבלים אחרים ממלאים את התפקיד? האם העבר וההווה, לצערנו, לא מוכיחים כי מאגרי הטרור האנושיים בקרב אויבינו הם בלתי נדלים? לכן יש לשחרר את גלעד - גם במחיר שחרור מאות המחבלים - ולאחר מכן להתכנס ולהחליט כיצד לנהל את המשך המאבק בינינו לבין שכנינו. בכל מקרה, הפתרון הוא עדיין לא מהיום למחר. יכול להיות שלא נירדם טוב למראה מרצחים השבים הביתה עם חיוך של ניצחון, אבל המחשבה שלפחות גלעד שליט יוכל סוף סוף להירדם בנעימים גורמת לי לתמוך בהסכם הכואב.

ובכלל, לפעמים, גם אם הרציונל צודק, האמוציונלי צריך לנצח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר