האם רק אני הייתי צריך לשפשף את עיניי כאשר הממשל המצרי החליט לארגן "ועידה בינלאומית לתמיכה בכלכלה הפלשתינית ולשיקום עזה"? הוועידה התקיימה, כידוע, בשארם א-שייח'. משלחות מ-71 מדינות ו-16 ארגונים אזוריים, בינלאומיים ופיננסיים השתתפו. המטרה המוצהרת היתה לגייס 2.8 מיליארד דולר, כאשר 1.3 מיליארד יועדו לשיקום ההרס שנגרם לאחרונה במהלך מלחמתה של ישראל בחמאס (יתרת הסכום יועדה לרש"פ כדי לחזק את מעמדה).
בפועל גויסו 4.5 מיליארד, המצטרפים לסכומים שכבר הובטחו בעבר; בסך הכל מדובר בהתחייבויות למתן 5.2 מיליארד דולר על פני שנתיים. שר החוץ המצרי הנרגש אמר שהסכום "עלה על ציפיותינו". מזכירת המדינה האמריקנית, הילארי קלינטון, אמרה שמדובר ב"ועידה מוצלחת ביותר".
בין הנואמים בוועידה: חוסני מובארק ממצרים, ניקולא סרקוזי מצרפת, סילביו ברלוסקוני מאיטליה, באן קי-מון מהאו"ם, עמרו מוסא מהליגה הערבית ומחמוד עבאס מהרש"פ. ומדוע אני מתקשה להאמין למראה עיניי? אני תוהה: האם כל האח"מים הנכבדים הללו אכן מאמינים שתם עידן הלחימה בעזה ושכעת הגיעה השעה לשיקום-
דומה שאינם קוראים את החדשות אשר מלמדות כי הלחימה נמשכת, ואף ביתר שאת: לפני עשרה ימים קראנו כי לפי מומחים טילי הגראד שנפלו לאחרונה באשקלון היו מדגם משופר, המסוגל לגרום הרס רב יותר מאשר הטילים הנורים בדרך כלל. לא מדובר רק בהערכות. בתלונה שהגישה לאו"ם ציינה שגרירת ישראל, גבריאלה שלו, כי "מאז הפסקת האש היו קרוב למאה התקפות טילים ופצמ"רים מרצועת עזה". כלומר, ממוצע של יותר משני שיגורים ליום. ומספרם רק עולה; 12 טילים נורו לעבר שדרות ב-1 במארס, ורק אתמול בבוקר נמנו ארבעה שיגורים.
בתגובה להתקפות קבעה ישראל כי "אם הירי מעזה יימשך תבוא תגובה כואבת וחדה, חזקה ובלתי מתפשרת מצד כוחות הביטחון". דווח כי המועמד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הביע מסר דומה בפגישתו עם מנהיג אירופאי באומרו כי לא יקריב את ביטחונה של ישראל "בשביל חיוך". למרבה ההפתעה, שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל, הגיב באופן דומה לנתניהו הוא ציין ששיקומה של עזה "יהיה חסר תבונה כל עוד אין שלום וביטחון".
ואני תוהה, מדוע מדינות מבקשות לתרום למען שיקום אזור הנמצא עדיין בעיצומה של פעילות טרור? ייתכן כי כוונתן של המדינות התורמות היא לרמוז לירושלים שאל לה לתקוף את עזה שוב, שכן אם תעשה כך היא תצטרך להתמודד עם מדינות תורמות נזעמות. כולל, כמובן, ממשל אובאמה.
מה שמוסיף למצב בלתי ייאמן זה הוא הזלזול המוחלט בצורכי הביטחון של ישראל. קחו, למשל, את יחסו של דגלאס אלכסנדר, השר לענייני פיתוח בינלאומי בממשלת הלייבור של בריטניה, שהתחייב להעביר 30 מיליון ליש"ט על חשבון משלם המיסים הבריטי כדי לשקם בתים, בתי ספר ובתי חולים בעזה. "יש צורך דחוף בהקלת ההגבלות על הזרמת טובין", אמר והוסיף: "ישראל חייבת לנהוג כנדרש ולאפשר לסחורות החיוניות לעשות את דרכן אל הגברים, הנשים והילדים הממשיכים לסבול".
לכאורה, בקשה הומניטרית. אלא שהוא מתעלם ביודעין מן העובדה שחמאס משתמש בחומרי בניין, פלדה ובטון כדי לבנות מנהרות, בונקרים וטילים נוספים. הרי ידוע שחמאס לקח לעצמו משלוחי סיוע קודמים שיועדו לאזרחים; חמאס עשה זאת בצורה כה בוטה עד שאפילו ארגון הסיוע של האו"ם, הממלא פיו מים בדרך כלל, מחה על כך. מובארק אמנם הזהיר את חמאס לבל ישתלט על התרומות כאילו היו "שלל מלחמה", אך אין ספק שחמאס ינהג כך. חבר הקונגרס מרק קירק (רפובליקני מאילינוי) צודק: "אם נעביר 900 מיליון דולר לעזה, הרי שגם אם חמאס ישתלט על 10 אחוזים בלבד, אנחנו נהפוך למממן השני בחשיבותו של חמאס, אחרי איראן".
תחת הכותרת המעודדת של בניית "שלום כולל בין ישראל לשכנותיה הערביות", כלשונה של קלינטון, המדינות התורמות בעצם מזהירות את ישראל לבל תעז להתגונן בפני התקפות הטילים נגדה. ואם לא די בכך, הן גם מספקות לחמאס את הדרוש לו להמשיך ולתקוף אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו