"...כמו שלימודי לוגיקה לא אומרים לך דבר וחצי דבר על העולם, על המציאות, כך גם לימודי הכלכלה" - כך טוען חתן פרס ישראל לכלכלה, אריאל רובינשטיין, בספרו החדש, "אגדות הכלכלה".
כל המסוגל לטעון כך אחרי שהתיאוריה המוניטרית שפיתח מילטון פרידמן הצליחה למנוע את האינפלציה שעשתה שמות בכלכלות רבות ברחבי העולם (כידוע, האינפלציה סייעה לעליית היטלר לשלטון) או לאחר שהרפורמה בשוק ההון בישראל הביאה לצמיחה חסרת תקדים, מתעלם מהמציאות.
יש אמנם סוגיות שנויות במחלוקת במדע הכלכלה - אך הכלכלה מסבירה יפה כיצד מחירים ותמריצים או שקלולי עלות מול תועלת מעודדים צמיחה או גורמים לשפל. האם יש מקום לספק כי מאז שניסח אדם סמית את עקרונות הכלכלה, דווקא אלו שיישמו את התובנות שלו, בייחוד בארה"ב, זכו לצמיחה אדירה? האם יש ספק כי אלה שיישמו את עקרונות המרקסיזם הביאו לחורבן כלכלי וחברתי?
גישתו של רובינשטיין מקורה, כנראה, בהתמחותו בתורת המשחקים, ולא בכלכלה. תורת המשחקים, מודה רובינשטיין, עוסקת במודלים מופשטים שאין להם אחיזה במציאות. לדבריו, היא "לא ממליצה על התנהגות כלשהי, ולא קובעת נורמות התנהגות...". ייתכן, אך לא כך לגבי הכלכלה. אף כי גם בכלכלה יש העוסקים בספקולציות על רקע מודלים מתמטיים מופשטים (כמו סוגיית המכשירים הפיננסיים שהרעילו את השוק לאחרונה) - אלה אינם עיקר הכלכלה. מבחנה של הכלכלה הוא ביישום עקרונותיה במדיניות שהמציאות מפריכה או מאשרת.
על אף שאינו מאמין בשימושיות של הידע הכלכלי, רובינשטיין אינו נמנע מלהמליץ על מדיניות כלכלית, למשל בנושא הפנסיה. הוא משתמש במשבר כדי לטעון שהפניית החיסכון לשוק ההון גרמה להשקעתו ב"קזינו", ולכן יש להלאים את המערכת הפנסיונית. לדבריו, "המדינה עושה (בחיסכון) שימוש מועיל עבור הדורות הבאים". האומנם? הניסיון מלמד שכל תוכניות הפנסיה הממשלתיות (או של "גופים ציבוריים" כמו ההסתדרות) עומדות בפני פשיטת רגל (אם לא פשטו עדיין) בכל המדינות. ניהול פוליטי לא גורם ל"יעילות בהעברת משאבים בין הדורות", כטענתו. להפך: לרוב הוא גורם לפשיטת רגל של קרנות הפנסיה. הניסיון מלמד כי לתוכניות חיסכון פרטיות, אפילו כאלה שאינן מנוהלות ביעילות, כמו בישראל, יש תשואה גבוהה מאשר לתוכניות ממשלתיות. חסכונות הציבור בישראל עלו ב-500 מיליארד שקלים גם אחרי ההפסדים במשבר האחרון. אז על איזו השקעה ב"קזינו" הוא מדבר-
בנוסף, רובינשטיין טוען שכדי למנוע ריכוזיות של הון וכוח יש להשאיר את הבעלות על הקרקע בידי המדינה. רובינשטיין לא שם לב שה"מדינה" היא בפועל קבוצה של פוליטיקאים שלא טובת הכלל לנגד עיניהם, אלא הקריירה הפוליטית. ברגע שמשאב כלשהו, למשל קרקע, מופקד בידיהם, הם ינצלו אותו כדי להעצים את כוחם הפוליטי על ידי חלוקת הטבות למקורבים.
וככלל, צריך להתנתק מהמציאות כדי להאמין שבהפקדת ניהולה של הפעילות המולאמת בידי "רשות ציבורית שראשיה ייבחרו על ידי האזרחים" אפשר יהיה לפתור את בעיית הניצול הפוליטי של רכוש "ציבורי". הרי כבר יש לנו "רשות ציבורית" נבחרת כזו, קוראים לה "ממשלה". חבל שבימים שבהם גורלם של אנשים רבים תלוי בחשיבה כלכלית נכונה דווקא מי שמתפרנס מחקר הכלכלה בוחר להכחישה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו