יום האישה (1)

קראתי פעם מחקר שעשו בבריטניה על שני תאומים, בן ובת, אשר גדלו בניתוק מהסביבה, שניהם בדיוק באותו אופן. הם התחנכו בבית, לא היתה להם טלוויזיה, ובכלל, בודדו אותם בשנים הראשונות של חייהם מהתרבות הסובבת אותם. בכל יום הולדת הם קיבלו אותה מתנה. פעם היו אלה שתי מכוניות מירוץ זהות, פעם שני סטים של צבעים וכו'. ביום ההולדת השלישי שלהם קיבלו התאומים שתי בובות. הילדה עירסלה את בובתה, הלבישה אותה, סירקה אותה, הניחה אותה בעגלה ושרה לה שיר ערש. הילד לקח את הבובה, החזיק אותה כמו אקדח והתחיל לירות לכל עבר.

מה מלמד אותנו הניסוי הנפלא הזה? שיש הבדלים מובנים, גנטיים, מולדים, בין בנים לבנות. הגבר הוא צייד, האישה היא, בראש ובראשונה, אמא. אני בטוחה שזה מקומם חלק מהקוראות. זאת בהחלט הכללה גורפת ולא מדויקת, אך אני מאמינה שהיא תקפה לגבי רוב האנושות.

לפני שנות אור, לפני שהתחלתי לתפוח באופן בלתי מבוקר, לברר פרטים על נגישותן של עגלות תינוק ולשתות תה סרפד, או בקיצור לפני שהייתי בהריון - עישנתי. לא הרבה, רק בעת רצון ובעת מתח. ומתוח מאוד היה מצבי כשחיכיתי לראות כמה פסים יופיעו על הסטיק של בדיקת ההריון, כך שסיגריה בוערת היתה בידי גם אז. והיא בערה עד שהופיעו שני הפסים הוורודים ששינו את חיי.

בו ברגע כאילו התעוררתי מחלום. כיביתי את הסיגריה ומאז לא רציתי לעשן יותר. זה מוזר, כי גם לפני הבדיקה הייתי בהריון. זה לא ביולוגי, זה פסיכולוגי לחלוטין. פתאום משהו בתת-המודע שלי התעורר ואמר: די. את אחראית למישהו אחר. נא להתנהג בהתאם בבקשה.

בהתחלה התנהלו חיינו על מי שפיר; התייחסנו להריון כאל משהו שקורה למישהו אחר. העובדה שנהיה הורים נראתה לנו מופרכת. ההתרגשות של הסובבים אותנו כאילו לא נגעה לנו.

פשוט לא התרגשנו, כי לא קלטנו. גם אחרי האולטרסאונד הראשון, ואפילו אחרי השני, לא השתנה דבר. זה היה כמו לראות סרט על תינוק בשחור-לבן.

מי שיזם את הקשר הראשוני היה הוא, היורש. כנראה נמאס לו מהאדישות של אמא שלו והוא התחיל לבעוט. מאז כל יום הוא מסמן לי שהוא בתוכי, ושזה לא סרט של מישהו אחר.

האולטרסאונד השלישי כבר היה סיפור אחר לגמרי. אני מאוהבת בעובר שלי כל כך עד שאני מראה לעוברי אורח תמונות חייזריות מפנים הרחם. אני נמסה ממנו.

כבר אכפת לי הרבה פחות ממני והרבה יותר ממנו. זה כל כך לא הגיוני! מי הוא? לא ראיתי אותו, לא הרחתי אותו, אני לא מכירה אותו בכלל, אבל הוא כבר יותר חשוב לי מעצמי.

אני מרגישה כזאת אהבה, כזאת חמלה וכזה צורך להגן עליו, כך שהוויתורים שאני עושה בעבורו נראים לי טריוויאליים, ברורים מאליהם.

איך זה קרה? כנראה שהאינסטינקט האמהי, שבלעדיו לא היה קיום לגזע האנושי שלנו, מכה בפעם המי יודע כמה.

אני כמהה לראות אותו, לגעת בו, לדבר איתו, להכיר אותו. לדעת איזו נשמה בחרה בנו להיות ההורים שלה. אינסטינקט אמהי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו