מאבקי הדסה: כולנו בצד של הילדים

סיפורה של בת יפתח הוא אחד הסיפורים הטרגיים בתנ"ך, על נערה צעירה שהפכה לקורבן. לפני שיצא יפתח לקרב נדר כי אם ינצח, יקריב את הראשון שייצא מדלתות ביתו. כשחזר, עטור תהילת ניצחון, יצאה בתו היחידה לקבל את פניו.

האם יכול היה להצילה? המדרש מספר כי בת יפתח היתה קורבן של מלחמות ומאבקי כוח בין האליטות: יפתח - נציג המנהיגות הפוליטית, ופנחס הכהן הגדול - נציג המנהיגות הדתית. לו רק היה אחד מהם בא אל האחר, היה אפשר להפר את נדרו של יפתח. אבל פנחס אמר "אני כהן גדול בן כהן גדול, אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ?" ויפתח אמר, "אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?"

כבר כמה חודשים שאני מלווה את מאבק הילדים של מיקי. לצערי, גם בת משפחה קרובה שלי עברה לא מזמן את מסע הסבל הזה. כשנשאלתי לצד מי אני עומדת - לצד ההורים או לצד ביה"ח הדסה - השבתי כי אני בצד של הילדים. נדמה לי שכל אחד מאיתנו היה אומר זאת. כן, גם הנהלת הדסה וגם ההורים.

הקושי הגדול הוא הקרע בין הצדדים. זה לא שלא מדברים, הפעם מדברים. אבל יותר מדי, ולא רק מדברים, גם כותבים וממלאים את הרשתות החברתיות. כמעט כולם מדברים. מאחרון האזרחים ועד נשיא המדינה. העיתונים מלאים בתמונות הילדים ובציטוטי תכתובות אי־מיילים ובכתבות ובמאמרים בלי סוף, ומרוב מלל איש אינו יודע על מה ולמה אירע לנו הדבר הזה, ואיך לעצור את הטירוף.

אני מבקשת לצעוק את צעקת הילד מסיפורו של אנדרסן: רבותיי, ראשי המערכת הרפואית, הסתכלו זה לזה בעיניים והפסיקו את הסאגה הזו. בסיפור הזה אין בת יפתח אחת, יש ילדים מכל הגילים, מכל חלקי החברה, שסובלים. הם נאלצים לנסוע במשך שעות ארוכות לטיפול מחוץ לירושלים ובחזרה. כל מי שמכיר את המציאות הזו יודע שהנסיעות הללו כרוכות בהגברת הבחילות, שגם כך באות עם הטיפולים. ומה יעשו מטופלים שאין להם רכב ועליהם לנסוע בכמה אוטובוסים, בקושי עצום ובסבל רב? על מה? למה? ומה על הילדים הצעירים, התינוקות והפעוטות? הטראומה היא גדולה והצורך הרגשי עז. בעוד ילדים בוגרים מדברים ומבטאים את הצער, ילדי הגיל הרך אף אינם יכולים להשמיע קול, וההורים הם השופר היחיד שיש להם.

כאשר מדברים עם אנשי הדסה, ברור שיש בדבריהם ממש. בית החולים במשבר וחשוב להצילו, אבל כשמשוחחים עם הורי הילדים ועם הרופאים משתכנעים שלילדים אין מענה בירושלים ושהם הצודקים במאבק... בקיצור - כולם צודקים. ואני בצד של הילדים, כי בכל שנה מתווספים רק בירושלים 160 ילדים למחלקה, והם לא ייעלמו.

אני קוראת לכל המבוגרים האחראים במדינה להכניס את שני הצדדים לחדר סגור עד למציאת פתרון. כי אם יקרה אסון, כל מי שראה ושתק - יישא באחריות.

הכותבת היא מרצה במכללת אפרתה ופעילה בפורום לחינוך מלידה מיסודו של "אנו" יערה שילה