לאחר זכייתה בגלובוס הזהב רוקדת עתה קייט וינסלט ואלס עם האוסקר. זהו האוסקר הראשון שלה, והוא לא הגיע לזרועותיה בקלות. ולחשוב שימים לפני הטקס פורסמו בבריטניה מאמרים שהסבירו כי בעייתיות התפקיד שהיא מגלמת תמנע ממנה את הזכייה. יש משהו בטענה הזו. סרטה, "נער קריאה", גרם לי לנקיפות מצפון אף שבכל הנוגע לשואה, כיהודי, אני דווקא נמנה עם הצד של הקורבן.
המומחיות שלי בקולנוע, יש לומר, מסתכמת באיך לקנות כרטיס בתור הקצר ביותר. אני נמנה, מודה, עם המיליונים שהמריאו לשחקים מהתרגשות שעה שהטיטאניק צללה למצולות וקייט על סיפונה. כן, הייתי אז מבוגר פחות ורגיש יותר.
במקרה בחרתי לצפות ב"נער קריאה". בקופה נתבשרתי כי נותרו כרטיסים ל"נער קריאה" או ל"מתאגרף". לא היססתי. מכות יש לנו מספיק מחוץ לאולם, ואת הספר של ברנהארד שלינק לא קראתי.
הסרט מתחיל ב-95, אך מחזיר אותנו לגרמניה של 1958. נער בן 15, בן למשפחה בורגנית, מנהל רומן לוהט עם האנה (וינסלט), אישה בשנות ה-30, בת למעמד הפועלים שעובדת ככרטיסנית בחשמלית. הצעיר זוכה ממנה לרגעי חסד מיני בתמורה להקראה בפני אהובתו של יצירות סופרים.
בהמשך קופצים לשנת 1966: הנער הפך לסטודנט למשפטים והאנה נעלמת מחייו, ומהמסך. יחד עם המרצה ושותפיו ללימודים הם מוזמנים לעקוב אחר משפטן של שש נשים גרמניות, שומרות במחנה ריכוז בזמן המלחמה; הן נאשמות שגרמו למותן של 300 נשים יהודיות. בהמשך הוא מגלה כי בגלל סוד נורא, שרק הוא שותף לו, האנה מעדיפה לבלות שנים ארוכות בכלא. ככל שהתקדם הסרט חשתי מעורבות רגשית. רציתי שהמאהב הצעיר יחשוף האמת, קיוויתי שהאנה תתרץ את מעשיה באופן שונה מכל הסיבות המוכרות ("היא רק ביצעה את העבודה שלה"), חיפשתי, לא עלינו, את האנושיות שטמונה בשטן.
בסרט הזה כבר הייתי. הזמן: 1988. המקום: אולם לפבר באוניברסיטת סורבון, פאריס. המרצה, פייר בינרבום, העלה את נושא זיכרון השואה בגרמניה. הדיון היה סוער. האולם התחלק לשניים - צד אחד סבר כי המשך המחקר חשוב מתמיד וצריך להבין עד הסוף כי "להבין זה למנוע". ואילו המחנה השני דחה על הסף הטיעונים וטען כי "להבין זה לפלרטט עם המחילה, והמחילה", הוסיף, "היא מרכיב חשוב בנצרות".
וכך, לגבי "נער קריאה", יותר משחששתי מתגובתי לסרט חששתי מזו של הצופה הבלגי, למשל, שעלול לצאת מהאולם עם חשיבה בעייתית ואף מסוכנת. אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", כתב בעניין כי "בזמן הצפייה ב'נער קריאה' אפשר, כמובן, להתכחש לעובדה שדמותה וסיפורה של האנה שמיץ מעוררים מידה של חמלה ולהשתמש בהכחשה הזאת כמגונה. אבל זה אינו עובד. לא הניסיון להבין את העבר פועל בסרט, ולא הניסיון להבין כיצד הדור השני בגרמניה מתמודד עימו. בשני המקרים האמירות שטחיות".
צודק, קליין. אבל האם הצופה הממוצע מחפש עומק בלכתו לקולנוע? מכאן "אי הנוחות" שלי מהסרט. זה הזכיר לי דיון מרתק שהתנהל פעם בין אלי ויזל לשמעון פרס. ויזל ציין כי השואה היא הטרגדיה של האנושות ופרס ציין גם את המאה ה-14 הארורה. רק שאז לא היו מצלמות לתעד, אמר פרס. היום יש מצלמות והן גורמות לפלירטוט עם השטן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו