אפילו כשמשבר כלכלי עולמי אדיר מאיים על ישראל, מרבית הפוליטיקאים שלנו מתנהגים כאילו "הכל בסדר", וכי הצונאמי הכלכלי, אם יכה, יכה אולי בירח. מתכחשים לעובדה שאפילו הזרמות הענק של ממשלת ארה"ב כנראה אינן מניבות תוצאות. לכן המשבר העולמי הוא כנראה בתחילתו ולא בסופו.
רוב הפוליטיקאים, כפי שטען עוזי ארד בכנס הרצליה, הם בורים, מתכחשים למציאות, ציניים ולוקים במשיחיות שווא המונעת מהם להתמודד עם הסכנות הנוראות המאיימות על ישראל. ארד התכוון בדבריו לסכנה האיראנית, אך גם סכנת המשבר הכלכלי עלולה להיות קיומית. יהיה קשה מאוד לישראל להתמודד עם מאות אלפי מובטלים.
כדי לטפל כראוי במשבר יש להבין כי לא רדיפת בצע ולא הג'ונגל של כלכלת השוק הם שגרמו לו, כפי שטוענים אלה המקווים להחזיר את הסוציאליזם. רדיפת בצע היתה גם בעבר אך היא לא מנעה 50 שנים של צמיחה כלכלית אדירה.
למשבר גרמו, כרגיל וכמו בשפל הגדול בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, גורמים שלטוניים שעיוותו את השוק וכמעט שהרסו אותו. קודם כל הפד, הבנק המרכזי האמריקני שהציע לאחר התפוצצות בועת הדוט-קום אשראי ללא מחיר בכמויות אדירות. גם משטרו הליברלי של קלינטון, שכפה על פאני מיי ופרדי מאק (חברות חצי ממשלתיות למתן משכנתאות) לתת משכנתאות לכל דורש, בלי ערבויות, בסכום הצנוע של חמישה טריליון דולר - תרם את חלקו.
וכך, הצפת השוק באשראי זול וההפקרות במתן משכנתאות המריצו בנקאים חסרי אחריות לנפח את בועת הנדל"ן האדירה. התפוצצותה הבלתי נמנעת של הבועה הרסה את השוק הפיננסי ומאיימת למוטט את הכלכלה הריאלית.
המשבר הוא נורא מפני שאי אפשר לצפות כיצד יתפתח. אי אפשר לקבוע מה ערך ההפסדים של גופי הענק של שוק ההון. הם כנראה כה אדירים שאפילו הטריליונים שהממשלות שופכות לא יחזירו לחיים את המוסדות שנהרסו ואת האמון בשוק ההון.
המערכת הפיננסית היא מחזור הדם של הכלכלה. כשהיא משותקת, כמצבה היום, הכלכלה מתנוונת. לפיכך יש להתמודד עם הבעיה, ומיד. אמנם בארץ עדיין לא חשים את עוצמת המשבר, אך ההתכווצות הכלכלית העולמית תפגע קשות ביצוא הישראלי, ותגרום לאבטלה גוברת. גידול בכמות המובטלים יפגע עוד בצריכה ויחייב פיטורים נוספים, וחוזר חלילה. וכולם רוצים לדעת - מה עושים-
המשימה הראשונה היא לרסן את התכווצות המשק והאבטלה. לשם כך, כל האמצעים כשרים. אפילו הגדלת הגירעון הממשלתי, המחבלת לרוב בצמיחה בהעבירה משאבים מהסקטור הפרטי, היצרני יחסית, לסקטור הממשלתי הבזבזני והמושחת. אך כאשר הצריכה מתכווצת וכאשר המערכת הפיננסית איננה מספקת חמצן ליצרנים, מוכרחים להעניק למשק הנשמה מלאכותית. תלוי, כמובן, איך.
כאן מצוי ההבדל המכריע בין פוליטיקאים המבינים בכלכלה לבין אלה שהבנתם בכלכלה מוגבלת לסיסמאות. אחרי כל הכישלונות של ממשלות ישראל בפיתוח הנגב והגליל, בשמירת הביטחון, הבריאות, החינוך, כיבוד החוק ודאגה לאיכות הסביבה; אחרי הכישלון המובנה של כל ממשלה בכל פעילות כלכלית (כגוף פוליטי הממשלה תמיד תעוות את הכלכלה לטובת הפוליטיקה), צריך חוצפת ענק לנסות ולמכור לנו סיפור שהממשלה היא הגוף המתאים "להשקעה" בפיתוח כלכלי.
ההצעה להגדיל את הגירעון לצורך הפחתה מסיבית של מיסים והשקעה זהירה ומבוקרת בזרזים כלכליים, כמו פיתוח ראשוני של טכנולוגיה גבוהה - ראויה יותר. בנוסף, יש להפחית מיסים כדי לתת את הכוח הכלכלי בידי האזרח, הצרכן, וכך הוא יוציא את הכסף על צריכה או על חיסכון. הוא יבחר ביצרנים ובעסקים יעילים ועקב כך יוכל גם לחסוך את העודפים. פירוש הדבר: ביזור וייעול של ההוצאה על הצריכה ושל ההשקעות במקום לרכז אותן בידי אוליגרכים ומקורבים לפוליטיקאים.
ישראל ניצבת בפני משבר כלכלי מסוכן. ראוי שמנהיגינו יציבו את ההתמודדות עם מצוקת הכלכלה בראש סדר העדיפויות שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו