למה לא

מיד לאחר סגירת הקלפיות, באירוע החגיגי של קדימה, עלתה ציפי לבני לבמה כמנצחת הגדולה של הבחירות והכריזה כי "ניצחנו". עוד היא הוסיפה ש"אנחנו נקים את הממשלה הבאה ונצרף אלינו את הליכוד מימין ואת מפלגת העבודה משמאל". כבר לאחר ימים ספורים התברר שהיתה זו התבטאות פזיזה.

כמשפטנית, היה עליה לדעת שבשיטת משטר פרלמנטרי לא ראש המפלגה שקיבלה את מספר המנדטים הגדול ביותר מקים את הממשלה, אלא מי שמסוגל לרכז סביבו את גוש התומכים הגדול יותר. נתניהו המשופשף ריכז תמיכה של 65 ח"כים ולבני נותרה עם 28 הח"כים של קדימה בלבד. זו היתה שגיאתה הראשונה של לבני והיא סיבכה את המצב הפוליטי.

בהמשך ביצעה טעות נוספת, כאשר נתנה "אור ירוק" לחיים רמון לנהל מו"מ עם יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, בעניין חמש הדרישות של מפלגתו בנושאים אזרחיים. רמון חיזר אחרי ליברמן והזדרז להגיש לח"כ סטס מיסז'ניקוב מסמך (שאף הודלף לתקשורת) ובו נאמר כי קדימה נענית לרוב הדרישות של ישראל ביתנו - תחוקק את חוק ברית הזוגיות, תפעל לשינוי שינוי שיטת הממשל כדי להבטיח יציבות שלטונית, תגרום להפלת משטר חמאס בעזה ותאשר גיור בהיקף משמעותי. רמון אף הצהיר כי "לקדימה ולישראל ביתנו יש המחנה האזרחי מול המחנה הלאומי-דתי של ביבי. המשמעות היא שלנתניהו אין 61 ח"כים שימליצו עליו". בדיעבד התברר שהנכונות של קדימה לא עשתה רושם על ליברמן. הוא הודיע לנשיא כי נתניהו הוא מועמדו להקמת הממשלה.

החיזור אחרי ליברמן גרם לקדימה נזק חמור בקשריה עם העבודה ועם מרצ. ראשי שתי המפלגות, שממילא כעסו על לבני ש"חטפה" מהם קולות בבחירות, הרגישו פגועים. לכן החליטו לא להמליץ על לבני כמועמדת להרכבת הממשלה. יו"ר העבודה, אהוד ברק, הודיע כי "לא נמליץ על מי שהופך את ליברמן לממליך מלכים ומקדם את האידיאולוגיה שלו". ח"כ אופיר פינס (עבודה) הוסיף כי "קדימה מתרפסת באופן משפיל ופתטי בפני ליברמן והופכת לישראל ביתנו ב'. כנראה שאין דבר שמפחיד את לבני יותר מאשר ישיבה באופוזיציה". במרצ אמרו כי "לבני מכרה את נשמתה לליברמן".

אך לבני נותרה בשלה. בישיבת סיעת קדימה ביום ראשון בשבוע שעבר דיברה בביטחון על כך שתרכיב את הממשלה: "מה לא ברור? 28 זה יותר מ-27. 28 מנדטים זה לא מספר, אלא מאות אלפי אנשים שהביעו בנו אמון". זה נשמע משונה. האם היא לא יודעת לקרוא את המפה? יתרה מזו, באותו יום כתבה בפתק שמסרה לאולמרט בישיבת הממשלה כי "אין לי כל כוונה להיות באחדות תחת ביבי".

לאחר שהתמונה הפוליטית החלה להתבהר, בחמישי שעבר, החליטו בקדימה להעצים את האבסורד וקיימו את חגיגת "הניצחון": לבני חזרה על אותה שגיאה והכריזה כי "אני ארכיב את הממשלה הבאה". יו"ר הכנסת היוצאת, דליה איציק, בעלת הניסיון הפוליטי, נסחפה אף היא והציגה את לבני כמי ש"בעוד יומיים תרכיב את הממשלה הבאה", והודתה לקהל המשולהב של קדימה: "אתם עשיתם את זה, אנחנו עשינו את זה, קדימה עשתה את זה". היא לא הסבירה רק מהו ה"זה" שעליו היא מדברת.

כל המהלכים האלו הובילו לתוצאה המאכזבת של פגישתה של לבני עם נתניהו. שעות ספורות לפני הפגישה הכריזה בישיבת סיעת קדימה בהחלטיות כי "אנחנו לא יכולים להצטרף לממשלה כזו. לא נהיה שותפים בממשלה שדרכה אינה דרכנו".

בתום הפגישה, שנערכה בארבע עיניים, אמרה: "דרכי אינה דרכו. אילו הייתי נכנסת מיד היו אומרים שנדבקתי לוולבו ושואלים אחרי חודשיים למה את לא מתפטרת". שנים אני מסקר את המערכת הפוליטית ולא נותר לי אלא לשאול: איפה האחריות הממלכתית? מדוע להתעקש לא להקים צוותי מו"מ? אולי הם כן ימצאו את הנוסחה לאחדות? מדוע עם הרשות הפלשתינית ניתן היה להקים צוותי מו"מ משותפים ולא עם הליכוד? להזכירכם, ערב הבחירות לבני הכריזה מעל כל במה שאם תיבחר - תצרף את הליכוד לממשלתה. ופתאום נתניהו מוקצה מחמת מיאוס. האם זה רק משום שהוא מסרב להסכים לרוטציה-

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו