בטן העניין

מגיל עשר לערך אני מודעת למשקל שלי. ידעתי לשנן בעל פה את לוח הקלוריות הרבה לפני שידעתי את לוח הכפל, וכנראה אזכור כמה קלוריות יש בכוס גזר הרבה אחרי שאשכח כמה זה 7 כפול 8. אני יודעת איזה בגדים מחמיאים לי ואיזה עושים לי טוסיק, ואני יודעת בדיוק כמה אני שוקלת. כל יום.

זאת לא אובססיה יוצאת דופן, ככה זה בנות. השיחות בגיל בת המצווה עוסקות גם בהתעגלות הגוף, בטוב וברע שבו. כבר בגיל זה אנחנו מתוכנתות לאכילה מבוקרת, "מאוזנת" כדברי הדיאטניות, ומפנימות יפה-יפה מה מותר ומה אסור לאכול. הזרע שהוטמן כבר אז ממשיך ללבלב במשך כל החיים. האכילה היא כבר לא אמצעי להשגת אנרגיה אלא אויב הגיזרה. צריך להמעיט בה.

ההנאה שבאכילה היא מושחתת, אלא אם כן מדובר בסלט ירוק ענק עם רוטב קל.

בתיכון היה משהו אצילי במראה ה"רוחני" - כלומר, נראינו קצת כמו רוחות רפאים - של אכילת תפוח וגזר ביום. ניצחנו את המשקל, את התאווה האנושית. הפיתוי היה חזק ולפעמים נכנענו, נכנעתי. ייסורי המצפון שנלוו לשוקולד או לגלידה היו עצומים. ייסורי המצפון, ולא העלייה במשקל, הם שהרחיקו אותי מהפיתוי הבא, הם היו העונש האמיתי.

ברקע ההתרחשויות האלה היו היצורים הנורמליים, הבנים. אלה אכלו כי היו רעבים והפסיקו לאכול כי היו שבעים. או, במילים אחרות, אכלו כמה שהם רצו מתי שהם רצו. איך הם מעזים-! לאיש לא היה אכפת, לא לי ואפילו לא להם, שהם עלו שני קילו במשקל. הם היו פלא מסואב, התגלמות החופש האנרכי.

וככה אנחנו מסתובבות בעולם, כשמשקל ודיאטה הם חלק אינטגרלי מההגדרה שלנו.

אין אצלנו בלקסיקון להזמין עוגה עם קצפת אחרי פסטה עם שמנת. יש דברים שלא מזמינים במסעדות. מותר לעשות את זה רק כפיצוי למשהו נורא, וגם אז במידה.

אני יודעת שאני לא מחדשת כלום. חצי מהקוראים הן קוראות שמכירות את זה ממקור ראשון, והחצי השני חי איתנו בקירבה מספקת כדי להכיר את המופרעות התמידית הזאת.

כידוע, אינספור מאמרים ומחקרים נכתבו על "השפעת בובת הברבי על נפש המתבגרת", על "תקשורת, פרסום, חברה, חינוך - האנורקסיה כמחלה ממארת" וכדומה.

אז מה קרה פתאום?

אני בהריון, זה מה שקרה. ואין מכשיר בעולם שיכול למדוד כמה מהבטן שיש לי זה תינוק וכמה זה בליסה בלתי מבוקרת של כל מה שלא רץ מהר מספיק. אני אוכלת כל הזמן, כל מה שאני רוצה, וזה נהדר.

לראשונה מאז גיל עשר לא אכפת לי איך אני נראית! לא אכפת לי כמה אני שוקלת, כי עכשיו אני אמורה להשמין (דרך אגב, אני לא שמנה, "אני זוהרת"). אני יודעת שלכל הריון יש מוצאי הריון ושאף על פי שאני אוכלת בשביל שניים - אחד מאיתנו שוקל 300 גרם, בלי לנקוב בשמות. אני יודעת ומדחיקה.

כי עכשיו אני משוחררת לפרק זמן קצר ומאושר מהעול הנורא שכפינו על עצמנו, הנשים. אחר כך יהיה בסדר וכל הקילוגרמים האלה יירדו איכשהו, ואם לא - אני אכנס שוב להריון. אני מתמכרת לנורמליות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו