בשוך סערת הבחירות נחשפה בעיה קשה ומהותית בפעילותם של הארגונים הפמיניסטיים בישראל. ארגונים אחדים הפנו עורף דווקא לאותם/ן חברי/חברות כנסת שקידמו את מעמד האישה והביעו תמיכה במפלגות שאין בהן כלל ייצוג לנשים או שלא עשו דבר למען נשים, תוך מתן עדיפות לשיקול הסוגיה הפלשתינית ודחיקת משקל האג'נדה הנשית מטה.
מתברר שהיום לא די בפעילות למען נשים, בקידום אימהות עובדות או בסיוע לנשים נפגעות תקיפה מינית כדי לשמש כוהנת בהיכל הפמיניזם בישראל. לטעמן של נציגות הארגונים הדומיננטיים במרחב הפמיניסטי, "פמיניסטית" יכולה להיות רק מי שמתנגדת ל"כיבוש הציוני", והן מתנות את שיתוף הפעולה שלהן בנושאי רווחת נשים בעמדות המדיניות של הארגונים היושבים לשולחן. ארגונים של נשים דתיות לאומיות וציוניות, למשל, מוקצים מחמת מיאוס, והגישה כלפיהם מתנשאת ומבטלת. אחת הפמיניסטיות הערביות היטיבה לנסח זאת: "כיצד אשתף פעולה עם אישה שאחרי ההפגנה שלנו חוזרת לבית ומגהצת את המדים של בנה החייל המשרת בשטחים הכבושים-"
תוצאות הבחירות הן שיאו של תהליך שהחל באינתיפאדה הראשונה. מאז הולך ונכבש השיח הפמיניסטי על ידי גורמי שמאל רדיקלי פרו-פלשתיני ואנטי-ציוני. מדובר אמנם במיעוט בשדה הפמיניסטי, אך זהו מיעוט איכותי, אקטיביסטי ודומיננטי מאוד. מיעוט השולל את קיומה של מדינת ישראל, כמו גם את הלגיטימציה של נשים בעלות עמדות פוליטיות ציוניות להתהדר במונח הנשי "פמיניסטית".
התנהגות ארגוני הנשים בבחירות מעלה את הצורך בקיום דיון בשאלה אם מדובר בארגונים לשחרור פלשתין או לשחרור האישה. כיבושו של השיח הפמיניסטי בידי ארגונים אנטי-ציוניים חייב להסתיים.
במרחב הפמיניסטי פועלים יותר מ-100 ארגונים, רובם מאגד עשרות אלפי נשים יהודיות וציוניות גאות שהיו רוצות, בגלל מהותן הנשית העמוקה, לסיים את הכיבוש בשטחים מתוך הבנה שמצב זה משחית אותנו כחברה, הורג את ילדינו ומבזבז את תקציבי החינוך והפיתוח.
האומנם רק אישה המסכימה לקווי 47' או להפיכתנו לנתינים של מדינה ערבית ראויה להיכנס לפנתיאון הפמיניזם? האם זהו תנאי-סף לסולידריות פמיניסטית בישראל? האומנם לא ניתן להניח בצד את המחלוקת המדינית ולשתף פעולה בין פמיניסטיות יהודיות לפמיניסטיות ערביות במערכה לקידום המצב הכלכלי-חברתי-משפטי של נשים בארץ הזאת?
אני מאמינה שכל אישה מייחלת ליום שבו לא נצטרך לשלוח את ילדינו להילחם אלו באלו. כנשים, בימין או בשמאל, ליבנו דואב למראה סבלן של הנשים הפלשתיניות, בהיותן נכבשות בידי האיסלאם והמסורת, בידי הגברים שלהן בבית והגברים שלנו בחוץ.
ואולם, זו טעות של המחנה הפמיניסטי לקשור בין הצורך במציאת פתרון מדיני לבין מאבקנו לקידום מעמד האישה. האומנם קידומן הכלכלי של הנשים בישראל מותנה, בראש ובראשונה, בפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי? לטעמי, מי שגורסת כך פוגעת במאבק הנשים פגיעה אנושה.
הרוב הפמיניסטי הציוני, המושתק על ידי המיעוט הפמיניסטי הרדיקלי הפרו-פלשתיני, חושב שיש להפריד בין המאבק לשחרור פלשתין לבין המאבק הפמיניסטי למתן שוויון הזדמנויות חברתיות, כלכליות ותעסוקתיות לנשים - אלו הן המטרות העליונות שצריכות להוביל אותנו.
מתוך האחריות הנשית הבין-דורית אנו רואות חשיבות רבה לקיומה של פינה פיזית ביקום, שבה נוכל להבטיח לילדינו ולנכדינו בית יהודי במדינה חילונית, אזרחית ושוויונית כלפי כל אזרחיה; מדינה שבה, ללא קשר להרכב הדמוגרפי שלה, תמיד תהיה ממשלה עם רוב יהודי, נשיא יהודי וראש ממשלה יהודי. ולצידה, אנו כמהות לראות מדינה פלשתינית דמוקרטית, שבה תופרד הדת מהמדינה ויהודים, שירצו בכך, יוכלו לגור בה כאזרחים שווי זכויות בביטחון מוחלט.
הכותבת היא מייסדת "ארטמיס", החברה הכלכלית לנשים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו