45 לווטרגייט: יש מה להשוות?

ארבעים וחמש שנים חלפו מאז 17 ביוני 1972 - חמישה פורצים נתפסו במטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט שבבירה האמריקנית, כאשר ניסו "לתחזק" את ציוד ההאזנה לקווי הטלפון שהטמינו בפריצתם הקודמת למקום, כשלושה שבועות קודם לכן. אותו יום, שנצרב עמוקות בתודעה הקיבוצית של העם האמריקני, השיק תהליך טראומטי שבשיאו, ב־9 באוגוסט 1974, נאלץ הנשיא ריצ'רד ניקסון להודיע לאומה על התפטרותו.

בלבה של הפרשה, שצברה בהדרגה תאוצה עד שגרפה אל תוך המערבולת גם את הבית הלבן עצמו, לא עמדה העבירה הפלילית שביצעו החמישה. היו אלה ניסיונותיהם של ניקסון ושל "כל אנשי הנשיא" להסתיר את מעורבותם בקשת רחבה של פעולות בלתי חוקיות, שנועדו לשבש את מערכת הבחירות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקגוורן, וכללו גם את טיוח חקירתה של הפריצה והובילו בסופו של דבר לסיומה בטרם עת של כהונת הנשיא ולכליאתם של עוזריו הקרובים ואנשי סודו.

העובדה שהנשיא נאלץ, לאחר מאבק פוליטי ומשפטי ממושך ונואש, להעביר לתובע המיוחד בפרשה, ליאון ג'בורסקי, את הקלטות שבהן נשמע מנחה את יועציו להורות לראש ה־FBI, פטריק גריי, להימנע מחקירת הפריצה בטיעון הכוזב שמדובר ב"סוגיה ביטחונית רגישה", היתה נקודת האל־חזור שחרצה את גורלו הפוליטי.

אם נפנה כעת את אלומת האור אל עבר שערוריית "הקשר הרוסי", שראשיתה בפריצה שביצעו בקיץ האחרון פצחניו של ולדימיר פוטין למטה המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון ולאוצרות שהיו גנוזים במחשביו, נבחין בהבדלים המהותיים המפרידים, לפחות בשלב הנוכחי, בין שני האירועים. ראשית, בפרשת ווטרגייט הפליל ניקסון, שוב ושוב ובאורח חד־משמעי, את עצמו. זאת, כאשר נוסף על שיבוש החקירה המליץ גם על תשלום "דמי שתיקה" למעורבים בפריצה. היום, לעומת זאת, למעט עדויות על משאלתו של הנשיא ה־45 "להניח" ליועצו לביטחון לאומי לשעבר מייקל פלין, שניהל קשרים ענפים עם הקרמלין לפני הבחירות לנשיאות ובעקבותיהן, אין הוכחה לכך שטראמפ - כמועמד או כנשיא - היה מעורב ישירות בקנוניה כלשהי עם מוסקבה.

לפיכך אין בנמצא בשעה זו "אקדח מעשן" מהסוג שנמצא על שולחנו של ניקסון, שיפליל אותו בקשר אסור עם רוסיה. אלא אם כן יצליח החוקר המיוחד בפרשה, רוברט מולר, לחשוף "ראיית זהב" שתצביע על אשמתו בייזום עסקה אפלה עם פוטין או בניסיון לטייח את החקירה בנושא, קשה לראות כיצד תצמיח "פרשת פוטינגייט" מהלך להדחת הנשיא.

במילים אחרות, בהנחה שלמרות העמקתה של החקירה הנוכחית התוצאה תהיה צבועה בצבע אפור ולא תצביע על חצייתם של קווים אדומים בהתנהלותו של היושב במשרד הסגלגל, הסבירות שתתניע את גלגלו של תהליך ההדחה היא נמוכה. בפרשת ווטרגייט הסתיים מאבק ההישרדות הנשיאותי כאשר, לנוכח היקף ועוצמת העדויות המרשיעות, התברר לניקסון שרוב גורף ודו־מפלגתי בסנאט עתיד להצביע בעד הדחתו. הפעם, לנוכח מסד ראייתי, שככל הנראה יהיה עמום בהרבה בהשוואה לשפע ההוכחות המפלילות שסיפק ניקסון שוב ושוב בקולו המוקלט, יתקשה הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים לגבש כתב אישום כנגד טראמפ כמתחייב מן החוקה.

והיה אם בכל זאת יחליט על כך, אזי תונח המשימה הכבדה של שפיטת הנשיא על כתפיו של הסנאט (שגם בו קיים כעת רוב רפובליקני). על רקע זה, למעט במקרה של דו"ח שדגל שחור יתנוסס עליו, אפשר להעריך שהסנאט (ויהיה הרכבו אשר יהיה עם פרסום ממצאיו והמלצותיו של מולר) יירתע מנקיטת צעד כה דרמטי וחסר תקדים כהדחתו של הנשיא (כזכור, ניקסון הגיש את התפטרותו עוד לפני הרשעתו הבלתי נמנעת על ידי הסנאט). ימים יגידו אם אכן תישאר הפרשה בגדר מהדורה חיוורת, בהשוואה למזימה הזדונית שסתמה את הגולל על נשיאותו של ריצ'רד ניקסון.