יום הבוחר

כמו בכל מדינה מתוקנת שמכבדת את עצמה (האחרות קצת פחות), גם בישראל שלנו נערכות הבחירות אחת לשנתיים וחצי בממוצע (פתוח להצעות). עם זאת, יממה לפני יום הבוחר השבט הקטן שלנו טרם החליט. אשתי היקרה הראלה מחפשת את מפלגת הירוקים הנכונה; אני תר אחר סיעה עם סממני יהדות מובהקים - אף גדול לא חובה; ואם גיסתי היקרה בלה תמצא סוף סוף את הנבחר המתאים לה בקלפי, היא תכניס עבורו למעטפה את הפתק עם האותיות שלו ומספר הטלפון שלה. רק שלא יפזר, כמו חלק מקודמיו, הבטחות סרק כי אז היא תממש שוב את זכות ההצבעה, כדי שהאחים שלה לא יטעו בבחור שבו יבצעו הליך דמוקרטי.

בדומה לבחירות המוניציפליות, גם הפעם דחקו בי חברים קרובים להקים סיעה אבל סירבתי בנימוס כי היא ישבה שם לפניי. אחרי שגם אשתי הפעילה עלי לחץ בצורה אלגנטית (עם חגורה של דולצ'ה וגבאנה), שיניתי את דעתי.

אחרי הכל, כך חשבתי לעצמי, אם רשימה המבקשת למגר את "שלטון הבנקים" וקוראת לעצמה באופן תמוה "כוח הכסף" אכן מאמינה בעצמה - מדוע שגם אני לא אסכן את עתיד ילדיי ואמשכן את המינוס שלי.

כפעולה ראשונה פניתי לגיסי מוטי. מהר מאוד הצעתי לו להיות מספר 2 ולהעמיד במרכז המצע המשוכלל שלנו את הנושא החשוב לו כל כך - הזכות להגיד לאשתו "לא".

הוא קיבל את הצעתי באותה התלהבות שאחותי טליה השליכה על שנינו צלחת. זו התנפצה לרסיסים, כמו הרשימה הצעירה, והגיס הודיע על פרישתו תוך שהוא תולה בי את האשמה וגם את הכביסה.

לאחר ההתחלה ברגל שמאל, זו שמוטי השתמש בה כדי לבעוט בי אחרי שהסתבך עם אשתו, פניתי לסטיב, גיסי החייל. אך החילוני הגמור הפתיע אותי וטען שהוא וחבריו ליחידה תומכים ביהדות התורה. "ממתי אתה מאמין באלוהים-" הקשיתי עליו, והוא השיב: "מאז שהוא מחלק פתקים עם 'גימל'".

למרות עוד כישלון לא ויתרתי על הזכות לעמוד בראש רשימה משלי וגייסתי לשם כך את ידידי הטוב, איתי, תחת הסיסמה הלוחמנית - "די לקיפוח האשכנזים". לצערי, בוועדת התקנון הסבירו לנו שאין סיכוי שנקבל קולות מהפתקים הלבנים.

לכן שינינו כיוון וייסדנו את מפלגת "שכ"ד" כדי לסבסד את שכר הדירה, אבל אז גיליתי שבעלות הקמת המפלגה אני כבר יכול לקנות לעצמי דירה והרעיון ירד מהפרק.

בשלב זה הבנתי שעלי להצטרף לרשימה קיימת, ובין אלה החדשות גיליתי (את) "אחריות". זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי, ואשתי סבורה שזאת גם בטח הפעם האחרונה.

בניסיון נואש פניתי ל"גיל", אבל במפלגת הגמלאים הפתיעו לרעה כשפסלו את הרעיון שלי לפנסיה מוגדלת - מגיל 30 ומעלה. לא עמד לי גם ההסבר שאני אמנם בן 33.5, אבל ברוחי ובאופן חלקי גם בבריאותי, אני גריאטרי. שוחררתי על סעיף "ונעדרת פני זקן".

הרמתי ידיים. כמה עצוב, שוב אשאר מחוץ לכנסת. אולי זה בעצם מסביר למה תמיד אחרי שהממשלה מקבלת את קולנו אנחנו יכולים להמשיך לדבר לעצים. להתראות בפברואר 2011.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו