מדוע לנסות להעריך, כבר בשבוע השלישי לקדנציה, את הקו של הנשיא האמריקני בתחום כמו המזרח התיכון והאיסלאם? כי במקרה של אובאמה מדובר ברקורד מלא סתירות. ראשית, עברו גדוש ברדיקלים אנטי-ציוניים, אבל מאז נבחר מינה אנשים מהמרכז-שמאל של המפה ואמירותיו דומות לקודמיו. שנית, משום שנראה שהמזרח התיכון יתפוס מקום חשוב בכהונתו: בשבועיים שעברו מאז נכנס לתפקידו הוא נשא נאום בעת השבעתו שבו הזכיר את המזרח התיכון, הרים טלפון דיפלומטי ראשון ליו"ר הרשות אבו מאזן, מינה שני שליחים חשובים והעניק את הראיון הראשון שלו לרשת אל-ערבייה.
ל-מה יש, אפוא, לצפות? בעניין אפגניסטן ועיראק לא תהיינה הפתעות - התמקדות בראשון על חשבון השני. בעניין איראן - מוכנות לקיים דו-שיח עם המשטר שם לצד אמירות רפות כי מעשי טהרן אינם קבילים. בכל הנוגע לעימות הפלשתיני-ישראלי יש תערובת מוזרה. מצד אחד, אמירות בדבר צורכי הביטחון של ישראל והיעדר גינוי של מלחמתה בחמאס. מצד שני, אובאמה שיבח את היוזמה הסעודית שלפיה הערבים יכירו בקיומה של ישראל תמורת נסיגה ישראלית לגבולות 67'. תוכנית זו שונה מיוזמות דיפלומטיות אחרות בכך שעניינים רבים אינם באים על פתרונם ובכך שישראל נדרשת לסמוך על כוונותיהם הטובות של הערבים.
ובעניין העולם המוסלמי יש לזכור כי כאשר אובאמה מדבר על שאיפתו "לשוב לכבוד ההדדי ולשיתוף הפעולה ששררו בין אמריקה לעולם המוסלמי לפני רק 20 או 30 שנה", הוא משכתב את ההיסטוריה: 1989 היתה שנה רעה ו-1979 היתה השנה הקשה ביותר ליחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי. חומייני הפיל את משטרו של השאה האיראני ובנובמבר 1979 השתלט על השגרירות האמריקנית בטהרן, ופעילות איסלאמיסטית מוגברת במכה הביאה לגל של התקפות נגד נציגויות אמריקניות בשמונה מדינות בעלות רוב מוסלמי.
לסיכום, נראה כי עדיין קשה להעריך את מגמתו בעניין הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך בכל הנוגע לנסיגתו מתביעת בוש לדמוקרטיזציה בעולם המוסלמי מדובר במקור לדאגה.
הכותב עומד בראש המידל איסט פורום בארה"ב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו