עם סיום המערכה בעזה ולנוכח התבטאויותיו של אביגדור ליברמן והתחזקותו, עולה שוב שאלת היחס של ערביי ישראל אל מדינת ישראל. חלק מצביעים על ההקצנה בעמדותיהם כלפי המדינה, אך יש לומר כי לחלק מההקצנה אצלם אנחנו אחראים. האפליה הכלכלית והטרטור הביורוקרטי הפכו אצלנו לשגרה הממררת את חיי היהודים, אבל לערבים הם עושים את המוות. ליהודים, שרבים מהם מועסקים בסקטור הציבורי, יש אמצעים להתגונן מפני הטרטורים בעזרת קבוצות לחץ פוליטיות, "קשרים" ופרוטקציה. לערבים אין הגנה שכזו. כך שהטרטורים מלבים את הסכסוך הלאומי בעזרת תסכול ושנאה. המשטר המפלגתי בישראל התבסס מראשיתו על אפליה כלכלית. הסוציאליזם ריכז כוח כלכלי עצום בידי "המדינה", כלומר הפוליטיקאים. עוד בימי מפא"י העדיפה הממשלה את חברת העובדים, הקיבוצים, המושבים ו"אנשי שלומנו" מהסקטור הפרטי. מאז, המאבק על "הטבות" מהממשלה, המקור העיקרי להצלחה עסקית, הקצין את העימותים הפוליטיים. המפלגות התפלגו לקבוצות אינטרסנטיות שנאבקו על חלוקת ה"הטבות". המאבק הזה מוסס את הדבק האידיאולוגי המאחד, והשחית גם את הפוליטיקה וגם את הכלכלה.
עם התפרקות עידן המפלגות הגדולות התפרקו גם מוסדותיהן הכלכליים. לחלל נכנסו האוליגרכים, בני משפחות שהיו קשורות לשלטון וכמה מתעשרים חדשים. בכספים שלוו מהבנקים הם רכשו נכסי מדינה בתהליך הפרטה מדומה, שלא רק שלא הקטין את ריכוזיות הכוח הכלכלי ולא הגביר את התחרותיות (מטרות ההפרטה) - אלא להפך. התרחבות המונופולים העצימה את ניצול הצרכנים, שנאלצו לשלם לאוליגרכיה "מס" הגוזל כשליש ממשכורתם הדלה. היהודים סובלים מכך, וכאמור ערביי ישראל סובלים מהאפליה הכלכלית יותר מאחרים.
רק אחרי הגאות הכלכלית בעקבות מלחמת ששת הימים הם הצליחו, כמו המזרחים, להשתלב בכלכלה - בעיקר זו ה"שחורה", שבה אין אפליה - ולהתקדם מאוד מבחינה כלכלית. גם ערביי השטחים הם חלק מהסיפור: מיד לאחר מלחמת ששת הימים משה דיין השאיר את המעברים פתוחים ואיפשר חיי מסחר וכלכלה ערים, שהביאו לעלייה מדהימה ברמת החיים שלהם. הכלכלה הפתוחה יצרה אז "תהליך שלום" ספונטני, בלתי פוליטי, שהביא להתפייסות הדרגתית. הישראלים קנו, אכלו ובילו בערים ערביות, וערבים עבדו בישראל. טרור כמעט שלא היה.
הפיתוח הכלכלי הביא לשינויים עמוקים בחברה הערבית, שלא נתקבלו בברכה. עובדים השתכרו בישראל יותר מה"משכילים" שהועסקו בביורוקרטיה הירדנית, מעמד הנשים והילדים השתפר והאליטות השמרניות איבדו ממעמדן. אך היתרונות, כך נראה, הכריעו: רוב תושבי מזרח ירושלים, לאומנים ומוסלמים לעילא, בחרו בתעודות זהות ישראליות.
אלא שהמצב הידרדר מרגע שישראל הכבידה את עול הביורוקרטיה, והוא החמיר אחרי שהיא כפתה על התושבים את ערפאת וחבורתו, שהרסו את הכלכלה הפלשתינית. בעיסקה שרקם עם ישראלים נכפו המונופולים הישראליים החומסים את הצרכן הישראלי גם על ערביי השטחים. השלל נחלק עם שירותי הביטחון של אש"ף ולא עם התושבים בשטחים. טעות נוספת היתה נעוצה בכך שבמקום לחסל את מנהיגי הטרור נקטה ישראל צעדים לא יעילים כמו סגרים, שפגעו באזרחים ובכלכלה. האפליה הפוליטית-כלכלית דחקה את ערביי השטחים, כמו גם את ערביי ישראל, לקיצוניות.
"לאליטות בישראל", כתבתי ב-1988, "יש נטייה לזלזל ואפילו לשלול פעילות כלכלית. אך המפגש הכלכלי-עסקי הוא התהליך היחיד שבו יהודים וערבים לומדים לשאת ולתת זה עם זה יומיום, מרצונם החופשי ולתועלת שני הצדדים. מוטב לאפשר להם להתחרות במגרש הכלכלי מאשר בשדה הקרב". דומני כי הדברים עדיין תקפים. שבירת המונופולים השולטים בכלכלה הישראלית, כמו גם פתיחת המשק הישראלי לתחרות, תכניס שחקנים חדשים, בהם ערבים מוכשרים רבים, למשחק הכלכלי שבו שיתוף הפעולה משתלם. שיתוף פעולה כלכלי תמיד מביא בעקבותיו גם שיתוף פעולה חברתי ומדיני. תהליך כלכלי הביא שלום לאירופה אחרי מאות שנים של סכסוכי דמים שהפוליטיקה לא פתרה. אין סיבה שלאחר מיגור הטרור בעזה ובגדה הוא לא יפעל גם באזורנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו