בקיץ האחרון ליוויתי את דודי סלע ואת אנדי רם במשך שבועיים בווימבלדון. בתקופה זו, במהלך האימונים והמשחקים, עקבתי מקרוב אחרי רפאל נדאל. מעבר להתנהלות המקצוענית ראיתי פשוט "מכונת עבודה". זמני האימון של נדאל ארוכים למדי. הוא מקצוען שמעניינים אותו רק שלושה דברים: עבודה, עבודה, עבודה. ובספרדית זה נשמע יותר טוב: טראבאחו, טראבאחו, טראבאחו.
כשירדתי לעומק וחקרתי את המקורבים לנדאל, הבנתי שנפח העבודה שלו באמת גדול. שבוע לפני ווימבלדון, למשל, כשכל טניסאי מתאמן שעה בבוקר ושעה בערב, נדאל מקדיש לאימון משך זמן כפול: שעתיים בבוקר, שעתיים בערב. אבל הסוד הוא בנחישות, בקצב, בריכוז ובמיקוד שהוא מקדיש לעניין.
אחרי התבוננות מקרוב וצפייה בו מעל המסך, נראה שהגדולה של רפאל נדאל היא ביכולות המנטליות הפנומנליות שלו. הוא ניחן ביכולות של הגדולים בהיסטוריה: ג'ורדן, ארמסטרונג ופלפס. הרי כל בר דעת לא היה שם עליו סנט אוסטרלי אחד אחרי שסיים שחוט את חצי הגמר באחת וחצי בלילה ביום שישי - חמש שעות וחצי של משחק עם ורדאסקו. זאת לעומת פדרר, שנהנה מיום מנוחה נוסף.
מעבר לטיפולים שקיבל, נדאל כנראה מאומן לעבוד בקצב מטורף. היכולת המנטלית המדהימה שלו מאפשרת לו מיצוי פוטנציאלי גבוה בעשרות אחוזים מכל ספורטאי ממוצע אחר.
יורם מנחם הוא מאמן הכושר של נבחרת הדייויס של ישראל
