רוצחי הנשים: המערכת סלחנית מדי

אין, כמובן, שום קווי מתאר משותפים ושום קשר בין רצח האישה האחת לבין הפגיעה האנושה באחרת. המניעים שונים, דפוסי הפעולה אחרים ורק התוצאה דומה: עוד קבר של אישה, שאדם שהיה קרוב אליה, לפעמים הכי קרוב, נטל את חייה. החליט במוחו המעוות וביצע את זממו, על דעת עצמו - אם זו נחשבת דעה - באמצעות סכין, גרזן, אקדח או אגרוף. לא חסרים אנו כלי משחית.

לכאורה, גזירת גורל. קשה מאוד להעריך ולהיערך למכה הבאה. היא יכולה לנחות על ראשה של אם למשפחה נורמטיבית, והיא יכולה לקרות באותו מקום שבו כבר נדלקו בעבר עשרות נורות אדומות. זה לא משנה. לנו, כחברה, התוצאה הסופית בלתי נסבלת. מאחורי הנתונים המזוויעים, יש שמות וילדים ומשפחות, ואלה נושאים בליבם ובנפשם צלקות כאב וטראומה, המלוות אותם כל ימי חייהם.

ברוב המקרים בקושי תימצא הכותרת שתזכיר מה קרה, למי ולמה. זאת כרוניקה ידועה, והיא לא תמיד מעוררת עניין ציבורי, ולעיתים אף אינה כוללת שם ופנים. ידיעה קטנה, לפעמים בתוספת תמונה מטושטשת, ועין הקורא אפילו לא מבחינה בה. עמודי הספורט, הרכילות והכלכלה מספקים עניין רב יותר. המקבץ המקרי של הימים האחרונים החזיר משהו לתודעה, אבל העובדה הזאת מטעה: מחר לא יקרה דבר. "וזרח השמש ובא השמש", בלשון קהלת. העולם לא יעצור מלכת, הזעזוע לא יחזיק מעמד יותר ממִשְכו של האייטם ברדיו, והרצח הבא - כמו מוות בתאונת דרכים שגרתית - הוא רק עניין של זמן.

תוכניות לטיפול באלימות לא חסרות. חסרה הנחישות. חסרה החלטת מדינה להתמקד ולהשקיע בסוגיה באופן מערכתי. התמודדות עם אלימות לצורותיה - ואינני מעזה לומר פתרון - מחייבת ראש אחר. היא מחייבת תודעה ממוקדת עם מסר מרכזי חד ופשוט: האישה אינה רכוש. לא של הבעל, ולא של אף אחד אחר. היא גם לא כלי משחק בתוך ים של אינטריגות משפחתיות ושל אינטרסים כלכליים. מותר לה כל מה שמותר לגבר. מותר לה לנתק את הקשר, מותר לה להתגונן ולהתלונן על אלימות. מותר לה, בדיוק כמו שמותר לו, לקבל החלטות אנושיות, אישיות, סבירות. מוטב לה "לשבור את הכלים" לפני שהכלים יישברו על גופה.

את האלימות בתוך המשפחה - נגד נשים וילדים חסרי ישע - אי אפשר לנתק לחלוטין מן האטמוספרה הסוציאלית, החברתית, הכלכלית והפוליטית. היא לא מנותקת מן ההתנהגות בכבישים, מן האלימות בבתי החולים, מהתפרצויות הזעם בביטוח הלאומי וברשות הרישוי. יש בהחלט חוט מקשר בין אדם, המעגן את אשתו ומסרב לשחרר אותה מכבליו, לבין מי שכבל אותה תמול שלשום למיטה. קשה להפריד בין סוגי הרוע והאלימות המתרחשים במועדונים מפוקפקים, בפארקים ציבוריים ובעוד אלפי נקודות מפגש של החברה.

התבנית היא אותה תבנית. האלימות פושטת צורה ולובשת אדרת אחרת, ובסוף התהליך - אם הצלחנו להגיע לשלב הזה - נמצאת מערכת סלחנית מדי של אכיפה ושפיטה. לכל מכה יש נימוק, לכל תקיפה יש צידוק. לכל נאשם יש סנגור ממולח, ולכן, לצערנו, לא לכל האשמה - יש סיכום מוצלח.

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו