בחורינו המצוינים

בניגוד לכל ההשמצות המגוחכות על "פשעי מלחמה", לאורך כל מבצע "עופרת יצוקה" נלחמו בחורינו הגיבורים באויב אכזר שנקט בעצמו טקטיקה של פשעי מלחמה. אני אומרת את זה בלי צל של ציניות ועם לב מלא גאווה ודאגה לשלומם של הפצועים. אני אוהבת את כל חיילי צה"ל, שבאו מכל רחבי הארץ, אבל ברצוני להתעכב על המתנחלים שלחמו בעזה.

המתנחלים האלה חונכו על פי תורתו של הרב קוק, שהגדיר את מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו". בעיניהם, המדינה ומוסדותיה הם חלק מהתהליך של ביאת המשיח, וצה"ל הוא קדוש ממש. לפני שלוש שנים וחצי עקרה מדינת ישראל את היהודים מצפון השומרון ומחבל עזה. חלק מהמתנחלים האלה, אשר בזמן הגירוש היו נערים בני 16-15, נאבק נגד הגירוש. חלקם אף פעל בניגוד לחוק נגד הצבא.

אבל יש להבין כי "יהודי לא מגרש יהודי" לא היתה בעבורם סיסמה, אלא מהות עמוקה, דבר שלא ייתכן. המשבר העמוק שנוצר בעקבות הגירוש מצפון השומרון ומגוש קטיף, כשאלפי שוטרים וחיילים "משלנו" פעלנו נגדנו, הותיר צלקת שלא תירפא. תחושת הבגידה היתה איומה.

אחרי הגירוש התביישו מתנחלים להיות חלק מהצבא. אני מכירה כאלה שאפילו החליפו את המדים בתחנה המרכזית וחזרו הביתה על אזרחי. היו מתנחלים שלא לקחו חיילים טרמפ כי הם שייכים ל"צבא הגירוש", ואולי אפילו השתתפו בו בפועל. והנה בכל זאת, מהציבור הזה ממש הגיעה השמנת של לוחמי צה"ל ב"עופרת יצוקה". היום הם אלה שהציבור כולו רואה בהם "מלח הארץ".

אין כאן סתירה; אותם בחורים שהיו שב"חים בגוש קטיף, שהיו מוכנים לחטוף מכות ולהיעצר, עשו זאת מסיבה אחת - אמונה בצ-דקת הדרך. הם לא נאבקו נגד המערכת, אלא בעד הדרך. הם אלה שייאבקו עד טיפת הדם האחרונה, ביחד עם אחיהם, על מנת להגן על המדינה מפני כל אסון.

הם הלכו לקרב בתחושת שליחות על מנת להגן על המדינה, על החלום. החינוך שהם וחבריהם קיבלו לימד אותם הומניות מהי. הם יודעים שכאשר האויב יורה וכאשר האויב פוגע, הדבר הכי בסיסי, הכי אנושי והכי נכון זה לנקום. פשוטו כמשמעו. אבל הם לא התעללו באזרחים, הם לא הרגו סתם, הם לא הפציצו בלי להתריע - הם נשארו בני אדם גם בשדה הקרב. אני יודעת. מכירה אותם. הם לא נתנו למלחמה, לכוח, להשחית את המידות שלהם. הם מלח הארץ שלנו, והם גם ניצחו, אם כי הניצחון לא יושלם עד שלא נחזיר את גלעד שליט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו