לאיש מקרב מקבלי ההחלטות בישראל, או מאלה שמשפיעים עליהם, לא היה אתמול ספק: הפיגוע בכיסופים מחייב תגובה, ותגובה קשה. אם לא נגיב עכשיו, ומיד, נמעל בהתחייבותנו לציבור, וגרוע מכך - נייצר תקדים שיוביל להידרדרות ולשחיקה מהירה בהרתעה שהושגה במבצע "עופרת יצוקה".
עד כאן הכותרת, ההחלטה, הרציונל. הבעיה היא ביישום. לא כי מישהו חושש לפעול, אלא כי החיים מורכבים בהרבה. מבצעי הפיגוע אתמול, פורשי חמאס שמשתייכים לג'יהאד העולמי, ביקשו לאתגר לא רק את ישראל אלא גם את חמאס. הם הבהירו כי שליטתו בשטח מוגבלת, וכי ברצותם יסלימו את המצב ויגררו את ישראל בחזרה לסמטאות עזה.
מכך בדיוק מבקשת ישראל להימנע. עשרה ימים לאחר סיומו (ופחות משבוע אחרי שאחרון החיילים חצה את הגבול מצידו המזרחי), אין לאיש חשק לחזור ל"עופרת יצוקה 2", בטח ובטח לא ביום שבו נוחת בארץ ג'ורג' מיטשל, שליחו של הנשיא אובאמה, שגם כך נחשד כאן כמי שעתיד לכפות עלינו הסדר. מנגד, אם תוכיח ישראל רפיון, עוד עלול אותו אובאמה לחשוב שהוא באמת זה ש"לוקח כאן את הזריקות", בהשאלה מעולם הכדורסל, ומכאן שזכותנו להגנה עצמית מותנית באישור של הבית הלבן.
ואם להוסיף לדילמה, אז דווקא עכשיו נזקקת ישראל לסיוע דחוף מהאמריקנים, וליתר דיוק: מהממשל החדש, ומהקונגרס הדמוקרטי. ב"עופרת יצוקה" השתמש צה"ל בהמון תחמושת, ציוד וחלפים, והמדפים דורשים מילוי מיידי מחשש התלקחות לא צפויה בדרום או בצפון. לשם כך יוצא הלילה שר הביטחון לוושינגטון, בתקווה לגלגל לכאן רכבת אווירית שתחזיר את הימ"חים (והאמל"חים) לרמה של ערב "עופרת יצוקה".
ויש עוד צרות: העולם לא ממש בעדנו (ובאירופה גוברים הקולות להידברות עם חמאס), ובדרום רק החלו לאסוף את השברים ולחזור לשגרה. ועוד לא אמרנו מילה על הבחירות שבפתח, בחירות שגם כך מושפעות יותר מדי מענייני ביטחון ומדיניות ופחות מדי מבעיות כלכלה וחינוך.
אז מה המסקנה מכל זה? שישראל, כרגיל כמעט, חייבת לעשות, אבל צריכה להיזהר שלא לעשות יותר מדי. להגיב כן, ובכוח, אבל גם בחוכמה שתבהיר לצד השני שלא נסבול הפרות ובה בעת תמנע הסלמה. במערכת הביטחון חיפשו אמש את המתכון לאיך עושים את זה, היום נדע את התשובה, יעבור זמן עד שנדע אם גם הצלחנו במבחן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו