כל אחד מכיר את הסיטואציה: אתם נוסעים לכם בכביש חד-סטרי, במסלול השמאלי, לעבר רמזור. מצד ימין חונות שתי משאיות מפלצתיות עם אורות מצוקה שפורקות סחורה על המדרכה וחוסמות את הנתיב. בנתיב השמאלי משתרכת שיירת מכוניות ענקית, וכולם מתקדמים במהירות של שלושה קמ"ש. לפתע עוקפת אתכם מכונית מאחורה וממשיכה בנון-שלאנט בנתיב הימני אל עבר המשאיות החונות. אתם מרימים גבה בתמימות: "לאן הוא נוסע? מה, הוא לא רואה את המשאיות שתקועות באמצע הנתיב-" המכונית נעצרת, והנהג מפעיל את האיתות השמאלי. התמימות המעושה, והחוצפה שאין כדוגמתה, כאילו אומרות: "אמנם עקפתי אתכם בסיבוב וכולכם פראיירים, אבל הנה, אני מאותת. על פי חוק(!) אתם חייבים לתת לי להשתלב". חוצפה.
לא יעזור שתצפרו, לא יעזור שתכעסו. לא יעזור שתנופפו בידיים בייאוש ותעוו את פניכם כחיילים ויקינגים מסתערים. זה לא מעניין את הנדחפים. מוגנים במכוניות שלהם ובאיתות הקדוש, הם יסתכלו לכל כיוון רק לא עליכם ועל פניכם הזועמות. כולכם על האתם-יודעים-מה שלהם, ולא מעניין אותם כלום.
אמא שלי תמיד אומרת שהכביש הוא מלחמה, וכל נסיעה בו היא קרב איתנים שאין לדעת איך ייגמר. תכלס, מה שנכון נכון, ואמא תמיד צודקת. אבל התנהגות כזו מביאה לי את הסעיף.
בדרך כלל אני בנאדם שקט ורגוע, שדוגל באור ובאהבה, נגד אלימות ובעד תקשורת ודו-שיח, ומקפיד להישאר כך בכל מצב.
אבל ההתנהגות של חלק מן האנשים על הכביש מפעילה לי את הווריד הרדום במצח והופכת אותי לבובליל זועם, עצבני, עם רצח בעיניים. על הכביש, הפרידמן באמת מת. מסך אדום מערפל לי את הראייה, אני מאמצת התנהגות של כלב מוכה כלבת בזמן התקף ורצף של קללות שלא היו מביישות פיראט שיכור יוצאות מפי, מפתיעות אפילו אותי ברמת היצירתיות שלהן.
זוהי הכרזת מלחמה. המטרה: לא לוותר על אף סנטימטר. הוא נדחף קצת, אני בחמת זעם נחושה מתקדמת כדי לחסום. הוא נוסע טיפה ישר, אני ממהרת לצמצמם את המרחק. האסטרטגיה: על גופתי המתה. על אפי ועל חמתי, גם אם אצטרך להיתקע במכונית מקדימה, אתה לא תיכנס לפני. זהו קרב על כבוד, ואני מתכוונת לנצח.
תוך כדי, אני מתעצבנת גם על הנהגים מקדימה שנותנים לנדחפים להיכנס. מה קרה לכם, אנשים? ממתי הפכתם לכאלה סמרטוטים?
זו מלחמה, ואנחנו ננצח! אם הייתי יכולה לצאת מן האוטו, להיתלות מהדלת ולשאוג: אל תיתנו להם! תחזיקו מעמד! תדחפו בחזרה! הייתי עושה את זה, אבל אני מסתכנת בכך שיסתכלו עלי במבטים רחומים. כי כבר התרגלנו לזה, למנטליות הכל כך ישראלית הזו של "הכל מגיע לי", עד שאנחנו כבר לא מתרגשים מכלום, גם לא מהתנהגות בריונית ולא סבלנית.
זלזול, חוסר התחשבות, חוסר אכפתיות והתרסה הם תכונות שהדעת כבר לא נרתעת מהן. אפשר לראות את זה לא רק על הכביש: בתור בקופת חולים ("אני רק שאלה", ו"נכון, אין לי תור, אבל אני מחכה פה כבר שעתיים אז תנו לי להיכנס באמאשלכם"), בתור לאוטובוס (גוש ענק של אנשים שמנסה להתנקז לתוך שתי דלתות קטנות, תוך כדי הדיפות ודחיפות הדדיות), ובכלל, בכל סיטואציה חברתית שמצריכה המתנה קולקטיבית.
ברור שאפשר להמשיך ולהתפלסף על כך שהמנטליות הזו חיה ופועמת ומחלחלת אל תוך כל מעגלי החיים שלנו, ומגיעה גם לערכאות הגבוהות ביותר (מדינה, צבא, ממשל ופוליטיקה), אבל באמת שאין טעם בכך.
השינוי הריאלי היחידי שאני יכולה לבצע הוא בתור בנאדם פרטי, ואני תמיד מבטיחה לעצמי לשמור על שפיות הדעת ועל נפש נינוחה בכל פעם שאני נכנסת לאוטו. חבל שהכל נשכח ממני כשאני נחתכת בברוטליות על ידי נהג שצוחק לכולנו בפרצוף ואומר: אני עושה מה שאני רוצה וכולכם יכולים לאכול אבק. תרתי משמע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו