משחק שהיה באמת

 

עשר שנים עברו מאז אותו גמר פלייאוף של 2007, הידוע גם בפי אוהדי הפועל ירושלים כ"המשחק שלא היה". עשר שנים מאז שסמי בכר שלח את מאיר טפירו לספסל כשהוא ממרר בבכי, אחרי העבירות השנויות במחלוקת. עשר שנים אחרי האירוע שעיצב את מנטליות האהדה שלהם לשנים קדימה, אוהדי הפועל חזרו למעמד הגמר ביד אליהו. ולנוכח אותם אירועים, אף לא אחד מהם הרשה לעצמו להרגיש ביטחון לפני הקרב עם מכבי חיפה.

דנה, אוהדת הפועל ירושלים, היתה בת 21 באותו משחק. רגע אחרי השחרור מצה"ל היא היתה בטוחה שתקבל מתנת שחרור של פעם בחיים - דאבל של קבוצתה האהובה. "במקום זה נשארתי מצולקת, עד היום". כל זה לא מנע ממנה להביא איתה אמש להיכל את בנה בן ה־4. "הזמנים השתנו. יש לנו עכשיו את יותם וליאור, ובעיקר את אורי. אבל מהשופטים אני עדיין מפחדת".

הפועל ירושלים עברה בעונה הזו אירועים שמספיקים לאותם עשר שנים מאז המשחק ההוא: חתימת אמארה סטודמאייר, רכבת הזרים שנחתה ושוחררה, הפסדים בסיטונאות בליגה, האכזבה בגמר הגביע, פרשת ולנסיה שאיימה לפלג את היציעים, ההגעה המרשימה לחצי גמר היורוקאפ ופרשת האוול. אבל בעונה הכי בלתי צפויה בכדורסל הישראלי, מה יותר סימבולי מאלופה שסיימה את הליגה במקום השמיני ובמאזן שלילי? אם להתפרע, אז עד הסוף.

אבל גם אלופה עם 14 הפסדי ליגה זה דבר מופרע לא פחות. אפשר לא לאהוב את זה, אבל ירושלים צדקה לאורך כל הדרך: כל עוד הליגה מוכרעת בפיינל פור, היא באמת מתחילה רק ביוני. למעשה, נקודת המפנה של ירושלים היתה רק לפני 11 ימים, בהפסד השני לעירוני נהריה. האוהדים הקיפו את האוטובוס של האדומים ודרשו רק דבר אחד: כבוד. עבור שחקן כמו טורנס קינסי, למילה הזאת יש משמעות עצומה. היא מקועקעת על גופו בדרך זו או אחרת לפחות ארבע פעמים.

גם אורי אלון הוא איש של כבוד. "אצלי מאמן לא יפוטר באמצע העונה, רק אם תהיה קטסטרופה", אמר לא פעם הבעלים של ירושלים. בשום שלב בעונה הוא לא תפס את הצניחות החופשיות של פיאניג'אני כקטסטרופה. גם לא את של דני פרנקו באירופה בשנתיים הקודמות. במקום לפטר, הוא פתח את הכיס והביא עוד ועוד חיזוקים. העיקר שלאוהדים לא יהיה עוד "משחק שלא היה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו