אוי-אוי-אוי, אויבאמה

בלטינית קראו לזה "דאמנטיו ממוריאה", קללת הזיכרון, התהליך שבו אישים פוליטיים נמחקו מההיסטוריה של רומי העתיקה על פי החלטת הסנאט. בבריה"מ של אמצע המאה ה-20 נעשה שימוש נרחב בשיטה, כשיוסף "שמש העמים" סטלין הסיר את שמות מתנגדיו המטוהרים מה"אנציקלופדיה הסובייטית הגדולה" ומאוחר יותר שוכתב בעצמו במסגרת ה"דה-סטליניזציה" שביצע ניקיטה חרושצ'וב.

גם הנשיא הטרי, ברק אובאמה - להבדיל אלף אלפי הבדלות - מקיים עכשיו מעין גירסה אמריקנית-דמוקרטית של "דה-בושיזציה". בתוך ימים מעטים, בקצב של שפנפן אנרג'ייזר, קיבל אובאמה אינספור החלטות שתכליתן להעלים, למעשה, את שמונה שנות שלטונו של קודמו, ג'ורג' בוש, בכל תחום אפשרי, מכלכלה עד הפלות, מבסיס גואנטאנאמו ועד למזרח התיכון.

ומכיוון שברוב מדינות העולם מצטייר בוש כנשיא אמריקני גרוע במיוחד, התפניות החדות של אובאמה מתקבלות ללא עוררין ובמחיאות כפיים סוערות. בישראל, לעומת זאת, בה עם לבדד ישכון, בוש נחשב לידיד נצח, כמעט חסיד אומות עולם, וה"אחורה פנה" שמבצע אובאמה מתחיל לעורר, מעצם הגדרתו, חשש כבד וחרדה לבאות.

לכן, כשאובאמה מודיע שיחתור לשלום ב"אגרסיביות", איש איננו טורח לעיין במילון אנגלי-אנגלי ולהבהיר שהוא מתכוון לכך שבכוונתו להיות "נמרץ", ולא "תוקפן". וכשהוא ממנה כשליח מיוחד את הסנאטור לשעבר ג'ורג' מיטשל, שאמו לבנונית(!) ושגישתו לסכסוך הישראלי-פלשתיני מאוזנת(!!), כבר מתחילים לשמוע את נציגיו המקומיים של צ'יקן ליטל, מהאגדה ומהסרט, מקרקרים בקולי קולות ש"השמים נופלים, השמים נופלים" או מצווחים, כמו קרן מור ב"קצרים", אוי אוי אוי אויבאמה.

אלא שבינתיים אפשר לצאת מהמקלטים ולהשמיע צפירות הרגעה, כי מינויו של מיטשל והגעתו לאזור השבוע פירושם רעש, צלצולים אך בעיקר במקום דרוך. האיש בכל זאת בן 75, עד 120, וגם כשחיבר את הדו"ח המפורסם שלו, לפני שבע שנים, לא נודע כפצצת אנרגיה דיפלומטית. זה אותו מיטשל שהפתיע אפילו את אריאל שרון בכבודו ובעצמו כשמצא שאין קשר בין עלייתו הפרובוקטיבית של שרון להר הבית בספטמבר 2000 לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה, ואחר כך שיעשע שבעתיים את קוראיו בקביעה שיאסר ערפאת לא תיכנן ולא ניהל את תחילת המהומות והטרור. זה אותו מיטשל שצבר את תהילתו בהשכנת שלום בצפון אירלנד, ואולי משם הסיק ש"אין קונפליקט ללא פתרון", כפי שהצהיר השבוע, לקול צחוקם הכבוש-בקושי של תושבי המזרח התיכון.

לא מן הנמנע שבטווח הרחוק יותר, מינויו של מיטשל ייתפס בדיעבד כירייה לפני החרטום, כאיתות ש"הזמנים אכן משתנים", כפי ששר בוב דילן באיי-פוד של מעריצו אובאמה. אבל בינתיים מדובר במשחק על זמן, עד שתוקם ממשלה חדשה בישראל ועד שאנשי אובאמה יחליטו מה הם באמת רוצים לעשות, מעבר למחיקתה הטוטלית של מורשת בוש.

כשנשמע ששרת החוץ הילארי קלינטון או שאובאמה בעצמו החליטו לקחת את ענייני המזרח התיכון לידיהם, אפשר יהיה, למי שנוטה לכך, להתחיל לצעוק "געוואלד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו