המלך אובאמה הראשון

יש רגעים מעטים כאלה, כשהגלובוס הופך לכפר קטן, העולם מתכנס סביב מדורת השבט והאנושות עוצרת את נשימתה. זה קרה כשהאדם הראשון הלך על הירח, כשחומת ברלין נפלה, כשמגדלי התאומים קרסו. היום זה יקרה שוב, על מדרגות הקפיטול בוושינגטון, כשברק אובאמה יישבע אמונים ויהפוך לנשיא השחור הראשון בבית הלבן.

מעולם, כך נדמה, לא תלו רבים כל כך תקוות עצומות כל כך על כתפיו של אדם חסר ניסיון כל כך. מיליוני אמריקנים, ולא רק הם, נכנסו למצב המכונה בפילוסופיה של האמנות "השעיית הספק": הם מוכנים לזנוח את הערכות המצב הרציונליות שלהם ולפתח ציפיות מרקיעות שחקים כדי להשתתף בריגוש ההמוני הסוחף, שאולי ראוי לכנותו כהכתרתו של המלך אובאמה הראשון.

"בואו וקומו לתחייה" שרים המאמינים באקסטזה לצליליו ולמילותיו של ה"בוס", ברוס ספרינגסטין, ששירו The Rising שנכתב בהשראת אסון התאומים, אומץ עכשיו כהמנון וכמזמור של מעריצי הנשיא. עבור רבים, לא רק שחורים, מדובר בכפרה היסטורית, בקתרזיס מזכך, באתחלתא דגאולה של אמריקה שסיסמתה הרשמית, "אנו בוטחים באלוהים", מוטבעת על כל דולר וכל סנט. הרי עצם בחירתו של אובאמה היתה בגדר פנטזיה שהתגשמה, אולי נס משמים, וודאי יסוד להאמין שהוא יעמוד, כמו גיבור הוליוודי אם לא תנ"כי, במשימה הבלתי אפשרית שנטל על עצמו.

בנאום ההשבעה שיעמוד במרכז הטקס על גבעת הקפיטול היום, מצפים מאובאמה להתעלות אפילו על כושרו הרטורי המוכח ולהשתיק גם את מעט הספקנים שנותרו. הוא יישפט על פי הסטנדרטים הגבוהים והמחמירים שיצרו נאומי ההשבעה של מקצת מקודמיו, מקנדי ("שאל מה תוכל לעשות עבור ארצך"), רוזוולט ("הדבר היחיד שצריך לפחד ממנו הוא הפחד עצמו"), רונלד רייגן ("התערבות ממשלתית איננה הפתרון - היא הבעיה") ובעיקר לינקולן ("ללא זדון כלפי איש, עם רוחב לב כלפי כולם"), שאותו אימץ אובאמה כמודל לחיקוי.

גם אצלנו, כמובן, יאזינו ברוב קשב לנשיא אובאמה, אף שבין עזה לטהרן, בתוך מלחמת מאה השנה שלנו עם האיסלאם ובשל ידיעתנו הפסקנית שמה שהיה הוא שיהיה, רובנו הפכנו לחסרי תקווה חסרי תקנה. אובאמה מצטייר בעינינו אמנם כתופעת טבע יוצאת דופן אך גם כעוכר ישראל בפוטנציה, והאמריקנים - כנאיביים חסרי תקנה.

כדאי לזכור, עם זאת, שעם האופטימיות הבלתי נדלית שלהם, עם התמימות הילדותית ועם האמונה היוקדת ש"כן, אנחנו יכולים", האמריקנים בנו אימפריה שלמרות צרותיה, היום אולי יותר מתמיד, ראויה לתואר הנדוש "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". ולכן, למרות הכל, כאן, שם, ובכל מקום בעולם שבו יביטו היום על הטקס בבירה האמריקנית, תיווצר, מן הסתם, גם תחושה חזקה של קנאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו