מי שחיפשו בתחילת המבצע סיבות לביקורתיות הרפה יחסית של התקשורת העולמית כלפי ישראל, לעומת סכסוכים צבאיים קודמים - ב"חומת מגן" ובמלחמת לבנון השנייה הטון נגדנו היה תקיף יותר - סברו בתחילה שזה בגלל שצה"ל פתח ב"עופרת יצוקה" בין חג המולד לסילבסטר. היו שסברו כי הביקורת תגבר ברגע שישובו עורכי העיתונים מחופשת השנה החדשה ו/או ברגע שלמבצע האווירי יצטרפו כוחות היבשה. אבל הפלא ופלא: היו אמנם שערי עיתונים קשים, ביקורות ומאמרי מערכת חריפים, אבל הסך הכולל, בינתיים, סביל וסביר. מה שינה את המגמה? ההסברה הישראלית היא אותה הסברה, אבל דומה כי החברה הישראלית משדרת לשם שינוי מסר אחיד. "ישראל מאוחדת סביב המלחמה בעזה בזמן שהביקורת בעולם גוברת", היתה הכותרת הראשית בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס". ה"ישראל מאוחדת", ללא ספק, תרם להחלשת הביקורת נגדנו. נבהיר מיד - אין לנו דבר נגד פלורליזם רעיוני ונגד אופוזיציה למבצע צבאי - אבל אולי יש בכל זאת מלחמות/פעולות צבאיות צודקות. יסלח סופר רוסי דגול לכותב שורות אלה המרשה לעצמו לצטט אותו דווקא בהקשר של פעולה צבאית שגורמת להרג כואב של אזרחים, בהם ילדים. אולם כך כתב לב טולסטוי: "לא תמיד יש לך עניין במלחמה, אך לעיתים למלחמה יש עניין בך". המחבר של "מלחמה ושלום" בחר בשלום כפי שהנחתה אותו תורתו הפציפיסטית. בהתאמה, התקשורת העולמית - זו שמאוד קשה איתנו בדרך כלל - תקפה אותנו אמנם, אבל במידה, ולעיתים, יש לומר, אפילו היתה הוגנת. הנה דוגמה: ביום שלישי התקיים עימות בערוץ הצרפתי השני הממלכתי, "פראנס 2", שבו השתתפו שגריר ישראל בפאריס ונציגת הרשות הפלשתינית בבריסל. ניכרו, כמובן, חילוקי דעות סביב אופיו וייעודו של ארגון החמאס - האם מדובר בארגון טרור או בארגון פוליטי/חברתי לגיטימי. אבל דווקא הכתב שארל אנדרלן, זה שספג קיתונות של ביקורת מהקהילה היהודית בצרפת בעניין פרשת הילד מוחמד א-דורה שעליה דיווח, היה זה שהכריע לטובת השגריר הישראלי. כמה נבוכה היתה הנציגה הפלשתינית. ההסבר לביקורת היחסית רפה במערכות התקשורת מתחיל בכך שבתקשורת העולמית זכרו כי שרון, הלא פציפיסט בהחלט, בחר באוגוסט 2005 לשלם מחיר יקר עת הוליך אותנו לתוכנית ההתנתקות החד-צדדית: עקירת יישובים יהודיים ואזרחים שהיו קשורים לאדמתם זה דור שלישי. ישראל שידרה שלום אך בתי הכנסת שנותרו מאחור נהרסו מיד על ידי אנשי חמאס החוגגים או שימשו למטרות אימונים. זאת ודאי לא היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הסכסוך המתמשך ששכנינו לא פיספסו הזדמנות להוכיח את "הערכתם" למקומותינו המקודשים. והנה, במבצע הנוכחי גם מסגדים היו על הכוונת של טייסינו, ובכל זאת הדבר לא דירבן ממשלות ערביות כמו אלה של סעודיה ומצרים להיענות לפניית/הצעת קטאר ולקיים פסגה ערבית דחופה. בעיתוני העולם, להוציא עיתונים ערביים, לא התלהבו במיוחד מפרסום צילומים של המסגדים ההרוסים. מסגדים המשרתים טרוריסטים לא יכולים לזכות באהדת התקשורת. בכלל, מבחינה תדמיתית חמאס עשה במשבר הזה את כל הטעויות האפשרויות. הוא יכול היה ללמוד מבעל בריתו, חיזבאללה, כיצד ניתן, בעורמה וביעילות, ליצור תלות סוציאלית של אזרחים בארגונו, אבל במקום להתעסק בבעיות הצנרת בעזה ממשלת חמאס הטיפה לשנאה: לא רק נגד יהודים אלא גם נגד ארגון הצדקה הוותיק "רוטרי" או "הבונים החופשיים". שנית, לא רק שישראל יצאה מעזה, חטפה, התאפקה והבליגה עד שהגיבה בעוצמה - אפילו בפתח, מאחורי הקלעים, היו מרוצים מהמכות שספגו בחמאס. ובאירופה (ובעולם הערבי) מבינים זאת היטב. אבל הסיבה השלישית, והעיקרית, לביקורת הרפה נגדנו, קשורה אלינו: מה לא אמרו על החברה הישראלית: חברה מפולגת, מפונקת, שאיבדה את ערך הסולידריות. אבל כשאנו מאוחדים - אנחנו משדרים צדק. "ישראל מאוחדת" כתבה התקשורת העולמית, וברחובות פאריס, לונדון, ניו יורק וברלין מבחינים בכך. אולי בגלל זה הרוב המוחץ שהפגין נגד ישראל ברחובות הורכב מקהל מוסלמי, מהגרים ובני מהגרים החיים באירופה. השאר עוקבים אחר תחרויות סקי בטלוויזיה. בשבוע שעבר נערכו סקרים בדנמרק ובארה"ב. האהדה נטתה לצד הישראלי. ואת המודאגים מהאחדות הפתאומית נרגיע מיד - בעת מלחמה כולנו אחים, אבל בקרוב נשוב לבחירות ושוב נראה "ישראל מפולגת", כיאה לדמוקרטיה.
