אסטרטגיה

הפרשנויות על מלחמת ישראל-חמאס עוסקות בדרך כלל במישור המוסרי. זהו אמנם דיון בעל חשיבות מכרעת אך אין זו השאלה היחידה; יש גם צורך בניתוח אסטרטגי שקול: מי מנצח, מי מפסיד-

יש הטוענים כי חמאס "טעה טעות גדולה" כשהחליט להרגיז את הממשל המצרי ולפתוח במלחמה נגד ישראל, ובכך נע במסלול המוביל ל"התאבדות אסטרטגית".

ייתכן, אך יש תרחישים שבהם חמאס מרוויח. חאלד אבו טועמה עומד על התמיכה הגוברת בחמאס במזרח התיכון. קרוליין גליק מתארת שני תסריטים שבהם חמאס מנצח: החזרת המצב לקדמותו כאשר חמאס ממשיך לשלוט בעזה, או הסכם הפסקת אש הכולל הקמתו של מנגנון פיקוח בינלאומי שיאפשר למעצמות זרות לפקח על גבולות עזה עם ישראל ומצרים. המשתמע מכך הוא שמבחינתו של חמאס, תוצאות המלחמה תלויות בעיקר בהחלטות המתקבלות בירושלים. היות שהחלטות אלה הן הנקודה המרכזית, ראוי לשאול: כיצד תיפקדה/מתפקדת ההנהגה הישראלית-

בשתי מילים: איום ונורא. אוזלת היד האסטרטגית העמוקה של ירושלים נמשכת ומבליטה את מדיניותה הכושלת מאז 1993, מדיניות שכירסמה במוניטין של ישראל, ביתרונה האסטרטגי ובביטחונה. מסקנה שלילית זו מבוססת על ארבעה נימוקים מרכזיים.

קודם כל, חבורת ההנהגה בירושלים יצרה את הבעיה של עזה. מנהיג החבורה, ראש הממשלה אהוד אולמרט, נימק ב-2005 את הנסיגה החד-צדדית המתקרבת של ישראל מעזה במשפט הבלתי נשכח: "אנחנו (הישראלים) עייפנו מלהילחם, עייפנו מלהיות אמיצים, עייפנו מלנצח, עייפנו מלהביס את אויבינו".

לאולמרט היה תפקיד מכריע ביוזמת הנסיגה מעזה, ששמה קץ לשליטתו של צה"ל על הנעשה ברצועה, ובנטישת השליטה הישראלית בגבול עזה-מצרים. ההחלטה האחרונה, שנוטים להתעלם ממנה, איפשרה לחמאס לבנות מנהרות לתוך שטח מצרים, להבריח אמצעי לחימה ולשגר טילים לעבר ישראל.

שנית, אולמרט ועמיתיו בחרו שלא להגיב למטר הטילים והמרגמות. מאז הנסיגה הישראלית ועד היום, שיגר חמאס יותר מ-6,500 טילים לעבר ישראל. פשוט לא ייאמן - אזרחי ישראל ספגו כמעט שמונה התקפות ליום במשך שלוש שנים; ממשלה אחראית היתה רואה בטיל הראשון עילת מלחמה, והיתה מגיבה מיידית.

שלישית, בדצמבר פירסמה ועדה של הפרלמנט הצרפתי דו"ח טכני חשוב הקובע כי "לא נותר ספק" באשר למטרות הצבאיות של תוכנית הגרעין האיראנית, ושזו תהיה פעילה תוך שנתיים עד שלוש שנים. ימי הדמדומים של ממשל בוש - כאשר הנשיא הנוכחי בדרכו החוצה והנבחר טרם נכנס לתפקידו - מעניקים הזדמנות נדירה לטפל בעניינים. מדוע בחר אולמרט לבזבז הזדמנות זו בהתמודדות עם הסכנה קלת הערך יחסית שמהווה חמאס במקום עם הסכנה הקיומית של תוכנית הגרעין האיראנית? לרשלנות זו עלולות להיות השלכות קשות ביותר.

ולבסוף, ממה שניתן להבין נראה שמטרת ממשלת אולמרט במלחמתה בחמאס היא להחליש אותו ולחזק את פתח כדי שמחמוד עבאס יוכל להשתלט שוב על עזה ולפתוח שוב בשיחות עם ישראל. מיכאל ב' אורן ויוסי קליין הלוי נתנו ביטוי להלך מחשבה זה בכותרת למאמר שפורסם לאחרונה: "הפלשתינים זקוקים לניצחון ישראלי: אם החמאס ישרוד וימשיך בדרך הטרור, תהליך השלום ייגנז".

אולם הניסיון המר פוסל תזה זו. קודם כל, ארגון הפתח כבר הוכיח שהוא אויב מושבע המעוניין בחיסולה של מדינת היהודים. בנוסף, הפלשתינים הפנו עורף לפתח בבחירות ב-2006. קשה להאמין שיש מי שעדיין מסוגל לראות בפתח "שותף לשלום". במקום זאת, ירושלים צריכה לחשוב בצורה יצירתית על פתרונות אחרים כמו "פתרון האין-מדינה" שלי - כלומר, הירדנים יקבלו את השליטה ביהודה ושומרון והמצרים בעזה.

מעבר לאולמרט וליורשיו הפוטנציאליים ממתינות החדשות הרעות באמת: בדרגות הגבוהות של הפוליטיקה הישראלית אין איש המדבר על הכורח לנצח. על כן אני רואה בישראל מדינה אובדת דרך, מלאת כישרונות, אנרגיה וכוח רצון, אך חסרת כיוון.

הכותב עומד בראש פורום המזרח התיכון, חוקר אורח במוסד הובר באוניברסיטת סטנפורד

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו