שבועיים ויום לתוך מבצע "עופרת יצוקה", והממשלה לא מצליחה להחליט עם עצמה איך היא רוצה לראות אותו מסתיים. זו הססנות מסוכנת, שעלולה להוביל לנפגעים בשטח ולאובדן ההישגים עד כה.
הסיבה המרכזית לסטגנציה הזאת שנקלענו אליה היא חידלון מדיני, ולא משנה בכמה צלופנים יעטפו זאת בלשכת ראש הממשלה או כמה סוכריות קופצות ידביקו לזה במשרד החוץ. מה שקרה ביום חמישי סביב ההצבעה במועצת הביטחון הוא פיאסקו חסר תקדים, או במילותיו של בכיר במערכת הביטחון: "יום הכיפורים של המערך הדיפלומטי".
זה התחיל באי נסיעתה של שרת החוץ לניו יורק (לטענתה, כדי שלא לתת לגיטימציה לחמאס, מה שלא הפריע לה לנסוע לפני שבוע וחצי לפאריס ולפני שלושה שבועות לקהיר), נמשך בתחמון הצרפתי על כך שלא תהיה הצבעה, והסתיים בחוסר התיאום עם האמריקנים שהוביל אותם להפר הבטחה מפורשת להטיל וטו על ההצבעה. ערימה של תקלות, שנובעות מחוסר תיאום במקרה הטוב, מרשלנות במקרה הרע, מזדון במקרה הנורא.
לא משנה באיזה מקרה מדובר, השורה התחתונה זהה: צה"ל נתקע בשטח. בלי פקודה לצפצף על העולם ולהעמיק את הפעולה (לעבור לשלב ג'), בלי פקודה הפוכה לשתף פעולה עם החלטת מועצת הביטחון ולסגת אחורה. לא לבלוע ולא להקיא, הרע מכל העולמות, הסיוט האולטימטיבי של הרמטכ"ל, שעכשיו מבינים כולם מדוע דרש כל הזמן לקבל "תרחיש סיום" לפעולה קודם ליציאה.
אז תרחיש כזה אין, וגם סיום, לפי שעה, לא נראה באופק. מצב דברים כזה מבטיח דשדוש של הכוחות, שיוביל לנפגעים, שתוצאתם תהיה בהפעלת עוד כוח, שאחריתה פגיעה בחפים מפשע בצד השני. מכאן, קצרה הדרך לתקלה, שתוביל לסיום המבצע בלי שום הישג (גרוע מכך, עם כעס בעולם הערבי והמערבי, שעדיין נוטים לטובתנו ויכולים לסייע בהשגת פתרון, בעיקר בסוגיית המפתח של מניעת הברחות הנשק בפילדלפי).
רגע לפני שזה קורה, נזכיר לממשלה את המובן מאליו: המעשה הצבאי נועד לשרת את המעשה המדיני, לא להפך. צה"ל עשה את שלו, אפשר להורות לו לעשות עוד. כך או אחרת, הגיע הזמן למנף את מה שהושג למעשה מדיני. עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו