מהלך הכרחי, וכואב
אמש החל השלב המורכב והמכריע, אך גם המסוכן והכואב, של מבצע "עופרת יצוקה". שבוע הקרבות הראשון היה אמנם קשה, בצד שלנו וודאי בצד שלהם, ובכל זאת מדובר רק בקדימון לקראת המערכה הראשית שמתחילה עכשיו. הכניסה הקרקעית לרצועת עזה תקבע, במידה רבה, את תוצאות המלחמה כולה.
בימים האחרונים הושמעו נימוקים רציונליים רבים, צבאיים ומדיניים כאחד, בעד ונגד המתקפה הקרקעית, אבל נדמה שהשיקול שהכריע, בסופו של דבר, נלקח מהתחום הסמלי והפסיכולוגי: הימנעות ישראלית מעימות קרקעי היתה נתפסת - אצלם ואצלנו - כניצחון של החמאס, מהסוג שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
אחרי מלחמת לבנון השנייה תבוסה ישראלית שכזאת, ולו נחזית, היתה נחשבת לניצחון נוסף לקואליציית-הקיצוניים שבראשות איראן, והיתה מנחיתה מכה אסטרטגית לאינטרסים של ישראל, של מדינות ערב המתונות ושל העולם המערבי כולו - בלי שום קשר לעובדות בשטח ולמכות הממשיות שספג החמאס. גם בקהיר ובריאד, בפאריס, בלונדון ובוושינגטון מבינים את המשוואה הזאת. ולכן, על אף ההפגנות הגוברות נגדנו, לישראל נותר חבל מדיני ארוך ושהות מספקת, אם כי לא בלתי מוגבלת, כדי לבצע מהלך קרקעי רציני.
עם זאת, לצד הסיכויים הגדלים להכרעת החמאס גוברים גם הסיכונים, במיוחד אם לוקחים בחשבון ש"חוק ההשלכות הבלתי מתוכננות" הוא כמעט אקסיומטי במקומותינו. "מבצע קרקעי מוגבל" עלול להתפתח, בניגוד לרצוננו, לכיבוש כולל ולשקיעה ממושכת בבוץ של עזה, ללחימה מסוכנת בשתי חזיתות, אם יחליט חיזבאללה שאיננו יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד, ואולי אף לאנדרלמוסיה מהפכנית הרת אסון במדינות ערב שפויות שבהם העניין הפלשתיני משמש כקריאת קרב אפקטיבית של מתנגדי המשטר.
הדבר היחידי שבטוח, למרבה הדאבון, זאת העצבות המתקרבת, הגרון שעומד להשתנק והדמעות שיחלו לזלוג לנוכח קורבנות שטרם נודעו, גם בקרב תושבי הדרום, שעלולים לספוג מטחי ייאוש של טילים, אך יותר מכך בקרב חיילי צה"ל, הנאהבים והנעימים, היהלומים שבכתר, שהאבל על נפילתם הוא עקב אכילס של המורל הלאומי שלנו. הם הרי יפלו כגיבורים, ובנות פלשתים, מאז ועד היום, רק תשמחנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו